ישראלים תמיד מופתעים משעת הסגירה המוקדמת של החנויות בניו־יורק. בחלקן זה קורה כבר בחמש בערב (שלום לכם, מנהלי חנות הספרים בספרייה המרכזית של מנהטן: את הספר שרציתי לקנות אצלכם נאלצתי לקנות בשמונה בלילה בסניף בארנס־אנד־נובל בדאונטאון), אבל אפילו חנויות שמכוונות לקהל צעיר, שאמור להיות ער גם אחרי ארוחת הערב, נסגרות בשמונה. מקסימום תשע.
יום אחד, כשהידסנו לנו ברחובות האפר־ווסט סייד בעשר וחצי, קלטו עינינו מראה מוזר. שומר בתוך חנות ענקית וריקה מאדם של אפל, עומד חנוט בחליפה כשמסכה על פניו. מסכה של קורונה. לא סתם מסכה מבד של זרקנים. מסכה רצינית, מהז'אנר של 95־N, אם אתם עוד זוכרים. שאלנו את עצמנו למה בעצם, ובסוף קיבלנו מיהודי בכיר בקהילה תשובה שנותנת פרספקטיבה רחבה יותר על המצב כיום בארה"ב בכלל, ושל יהודיה בפרט.
משבר הקורונה, שבישראל חלף־עבר ולא הותיר כמעט משקעים כלכליים או חברתיים, פער בארה"ב עוד קצת את התהום בין ימין לשמאל, ובעיקר בין אלה שיש להם לאלה שאין להם. כל מי שמסתובב בעיר ומכיר אותה מביקורים קודמים נדהם מהמחירים של כמעט כל מוצר אפשרי, שעלו חדות. מוצרי חשמל שהיו זולים בהרבה מאשר בישראל נמכרים היום בניו־יורק במחירים זהים ואפילו יקרים במעט ממה שאפשר להשיג בארץ. בשביל נעליים ובגדים (בעיקר אם תקנו בניו־ג'רזי נטולת המיסים) עדיין כדאי להתרוצץ ולמצוא מציאות, אבל זהו בערך. כל השאר, ממחירי המלונות ועד קפה בסטארבאקס: הכול פשוט יקר מאוד.
בזמן השתוללות הקורונה (כאן קוראים לזה "קוביד"), מסכה הייתה הרבה מעבר להגנה מהנגיף. היא הפכה לסמל פוליטי של הדמוקרטים, סימן חברתי שמשייך אותך לצד ברור שאוחז בחבילת דעות ליברלית – מהיחס להפלות ועד סוגיות הלהט"ב ונושאים שצריך או לא צריך ללמד במערכת החינוך. זאת הדרך של שומר שחור בחנות של אפל לסמן לאנשים שמביטים בו מהרחוב – רובם המוחלט לבנים כמובן, בשכונה העשירה שרק 6.5 אחוזים מתושביה שחורים – שהוא בסדר, שהוא בצד הנכון, שאין מה לדאוג ולא צריך לטלפן 911. לכן הוא עוטה מסכה ליברלית גם כשהוא נמצא לבדו לגמרי בחלל סגור.
יהודי אמריקה, ברובם המכריע, שייכים לצד ששרד היטב את משבר הקורונה. אבל הם לא חיים בחלל הריק. בשכונות רבות בניו־יורק, ולא רק בה, התקריות האנטישמיות הולכות ומתרבות. אין כמעט שבוע ללא תקרית אלימה של שחורים נגד יהודים. בשיחות עם יהודים המתגוררים כאן הם נזהרים מאוד מלומר את המילה "אנטישמיות", כמו חוששים שהבעתה תהפוך את מה שאפשר לטאטא מתחת לשטיח לעובדה קיימת.
בינואר השנה אמר חבר בית הנבחרים לשעבר של מדינת ניו־יורק מטעם המפלגה הדמוקרטית, דב הייקינד: "מעולם לא ראינו דבר כזה". הוא התייחס לנתונים מחרידים על זינוק של 125 אחוז בתקריות אנטישמיות בניו־יורק לעומת תקופות מקבילות בשנה הקודמת. בעשרת החודשים הראשונים של 2022 דיווחה משטרת ניו־יורק על 534 תקריות אנטישמיות – כמעט שתי תקריות ביום, כל יום.
אי אפשר להתעלם מהיסוד הכלכלי. החרדים בברוקלין, ברובם המוחלט, לא שייכים לצד העשיר של ניו־יורק, אבל תדמית היהודים בעיני השחורים היא של בעלי הבית, בעלי ההון, בעלי הכוח. שנות הקורונה רק החריפו את תחושות הקיפוח, את המצוקה הכלכלית האמיתית, את העלבון בלהסתובב בעיר ולראות כמעט בכל פינת רחוב הומלס ששייך לקבוצת ההשתייכות האתנית שלך – כל זה גורם למצב לא נוח בלשון המעטה לרבים מהיהודים החיים כאן.
במחנה הקיץ "רמה", באזור מיוער וירוק להפליא מצפון לעיר, הילדים מקבלים את כל המרחבים והכיף שמחנה קיץ יכול לתת. תמורת סכום פעוט של 6,000 דולר לחניך הילדים נהנים כאן לאורך כל היום מפעילויות שוות במיוחד, בהדרכת צוות ישראלי־אמריקני שדואג לכל מחסורם. כל השלטים ברחבי המחנה כתובים בעברית ובאנגלית, המוזיקה ברמקולים היא בשליטת נועה קירל ושאר כוכבי הפופ הישראלי, והציונות זורמת כמים.
"נפש בנפש", הארגון שהביא אותי לכאן, מרכז את העלייה ארצה מצפון אמריקה. מחנות כמו "רמה" הם האינקובטור של העלייה הזו. כמה ימים אחר כך אעלה לטיסה מיוחדת של אל־על ולצד יותר מ־200 עולים חדשים ננחת אחרי עשר שעות בנתב"ג. רוב הישראלים ירימו גבה – למה אתם עוזבים את החיים המפנקים והטובים שלכם בארה"ב או בקנדה ועוברים למדינה המסוכסכת והמהבילה הזו במזרח התיכון?
כמעט לכל אחד מהעולים החדשים תהיה תשובה מעט שונה. הגיוני, עלייה היא החלטה אמוציונלית ואישית מאוד. אבל בשיחות עומק איתם מתבררת התמונה: אמריקה היא עדיין מקום שטוב להיות בו יהודי, זה נכון. אבל יש ענני סערה באופק, טיפות מאיימות כבר יורדות פה ושם, ולפעמים הן גם מרטיבות. יהודים שזכו לתשתית ציונית־ישראלית לאורך ילדותם וימי נעוריהם – מחנות הקיץ הם אחת הדרכים החשובות לכך אך לגמרי לא הדרך היחידה – מוצאים במדינת ישראל מקום מקלט אמיתי שהם מרגישים בו באמת בבית.
רב באחד מבתי הכנסת הגדולים בניו־יורק אמר לי בארוחת השבת בביתו שזרם הבקשות לאישור יהדות שהוא מתבקש לחתום עליהן לצורכי עלייה נמצא בנסיקה שהוא לא זוכר כמותה מעולם. כן, זה נשמע לנו הישראלים קצת מוזר, אבל עם כל הקשיים והאתגרים והקריאות בשוליים לצאת מפה לרילוקיישן, יש תנועה הפוכה, קצת נסתרת מהעין אבל רבת משמעות.
