כל הסימנים מעידים על כך שבוויכוח על הרפורמה המשפטית, רוב ברור של החברה הישראלית מעוניין בפשרה. ליתר דיוק, אם פשרה נחשבת כעניין שבדיעבד, הרוב מעוניין בגישה מאוזנת מלכתחילה בין האימפריאליזם השיפוטי המוגזם שנקטה מערכת המשפט בעשורים האחרונים ובין חשיבות ההגנה מפני שחיתות שלטונית ומפני פגיעה בזכויות אדם.
זו כנראה גישתו של הרוב הישראלי הדומם לא רק בסוגיית הרפורמה, אלא גם במגוון הסוגיות המדיניות, הכלכליות והחברתיות המעסיקות אותנו. הרוב הדומם מעוניין בדרך מדינית שאינה ארץ ישראל השלמה, אבל גם אינה חזרה מסוכנת לגבולות 1967; בדרך כלכלית שיש בה גם מיתרונות כלכלת השוק וגם מיתרונות מדינת הרווחה; וביחסי דת ומדינה המכבדים את מסורת היהדות, אבל לא מאפשרים לממסד הדתי לפגוע בזכויות הפרט.
הסימנים לקיומו של הרוב הישראלי המאוזן ניכרים בסקרים. בכל הקשור לסוגיה הבוערת של הרפורמה אפשר לראותם גם באינספור קבוצות ההידברות המבקשות לנסח בפועל את הגישה המאזנת. איך קורה אפוא שלמרות הרוב הברור הזה, השיח הציבורי נתון כמעט כולו תחת דומיננטיות של הקולות הקיצוניים? מדוע כשאנחנו שומעים את הקולות ברשתות החברתיות, וגם ברבים מכלי התקשורת המסורתיים, אנחנו בטוחים שבישראל יש כמעט אך ורק קיצוניים?
התשובה טמונה, כפי שאמרה מזמן אשתי המנוחה במבי, בברית הבלתי קדושה בין הפוליטיקה לתקשורת. על אף האיבה לכאורה בין שתי הקבוצות, יש להן אינטרס משותף גדול מכל ההבדלים: התלות החולנית ברייטינג.
אלה שתי הקבוצות החשובות ביותר לקיומו של השיח הציבורי, ולמרבה הצער יותר מדי מן החברים בהן (לא במקור ראשון, למרבה השמחה) יהיו מוכנים למכור כל כלל אתי שהאמינו בו בעבר כדי לזכות בעוד פיסת רייטינג. הפרכוס ההדדי של הפוליטיקאים והתקשורת הגיע לרמה כזו שקשה להבחין מי הביצה ומי התרנגולת ביצירת השיח הקיצוני.
אבל הסיבה לא משנה, אלא השורה התחתונה. שתי הקבוצות המרכזיות בעיצוב השיח הציבורי מקיימות ביניהן ברית של שיח קיצוני, שהתקיימה תמיד והקצינה עוד יותר בעידן הרשתות החברתיות. כך יצרה התקשורת האמריקנית את בועת דונלד טראמפ, וכך יצרה התקשורת הישראלית את בועת איתמר בן־גביר. במקביל לטיפוח השיח הקיצוני, שתי הקבוצות מתמחות במשותף גם ביבבות ובהזלת דמעות תנין על השיח הציבורי האלים.
בעידן כזה, אם הרוב המתון הדומם חפץ חיים, אין לו ברירה אלא לנסות לתרגם את תכניו המורכבים לשפת המסרים הקליטים והפופוליסטיים של התקופה – לאמץ מזג קנאי לעמדות מתונות. האמצעי החשוב ביותר הוא לא להסתפק בלומר מה כן, אלא גם מה לא. על הרוב לאמץ מסרים שליליים חד־משמעיים, אבל לא רק כלפי צד אחד של המפה, אלא כלפי כל הקיצוניים למיניהם. עליו לארגן הפגנות, עצומות, חרמות, וכל מה שמתמחים בו אנשי הקצוות נגד גורמי ההרס בחברה שלנו. כל הקצוות צריכים לדעת שיירדפו עד חורמה לא רק בידי יריביהם האידיאולוגיים, אלא גם בידי יריבים מהמרכז, ואפילו מהמחנה שלהם, המעוניינים בגישה מאוזנת. כשהמסר הזה יהיה קולני ורחב מספיק, כראוי לרוב הדומם, גם התקשורת לא תוכל להתעלם ממנו.
בטווח הארוך יש לבנות כלים שינטרלו – או יצמצמו ככל האפשר – את פגיעת השיח הקיצוני: חוקים שיגבילו את פעילותם של פוליטיקאים המשתמשים באופן מתמשך בשיח מסית ומבזה; חוקים שיטילו אחריות פלילית וכספית על כלי התקשורת והרשתות החברתיות אם ייתנו במה לשיח מסית ומבזה; יצירת מועצה ציבורית, ללא נציגי שלטון לתקשורת שתאחז בסמכות חוקית לאכוף כללי אתיקה; הצבת דירקטורים מטעם הציבור בהנהלות כלי התקשורת והרשתות החברתיות, וכדומה.
אלה כללים חמורים, שיש בהם פגיעה לכאורה בחופש הביטוי. אבל חופש הביטוי אינו בעל ערך עצמי, כי אם אמצעי להעשרת השיח הציבורי. על האפשרות לבטא עמדות מגוונות יש לשמור מכל משמר, אבל אם סגנון העמדות משסה ומבזה – יש מקום להגבילו.
בשפה מודרנית קוראים לזה דמוקרטיה מתגוננת. בשפת המקורות: עת לעשות לשם, הפרו תורתך. רוצה לומר: הערך חשוב יותר מהאמצעים שחשבנו שיקיימו אותו.
