כחלק מהמאבק בין מצדדי הרפורמה המשפטית לבין מתנגדיה, עילת הסבירות היא אחד הנושאים המשמשים כדוגמה לכוח הבלתי מרוסן שבית המשפט העליון, בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק, נטל לעצמו. אין לה בסיס מובהק בחוק או בדין כלשהו, היא איננה מוגדרת, ולכן היא סובייקטיבית מאוד ושייכת לתחושות והשקפות אישיות של השופט, ולא למוסכמה מקובלת.
אך עוד לפני שעילת הסבירות הוכנסה לשיקולי פסק דין של בג"ץ "דפי זהב" ב־1980, בניגוד לעמדה הקודמת של בית המשפט, שתמיד הדגיש שאינו בוחן את "היעילות או התבונה" של החלטת הרשות המוסמכת ואינו מציב את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, הייתה עילה אחרת ומקבילה: עילת הרגישות. היא שימשה במשך יותר משלושים שנה בכל הקשור להר הבית, מימוש זכות הפולחן בו והגישה אליו, ונתנה עליונות ערכית לדעתם של שופטי בג"ץ.
הנה כמה דוגמאות של מובאות קצרות ברוח זו מתוך פסקי דין: "במקום רגיש זה" (בש"פ 2431/95); "להביא בחשבון גם שיקולים לבר־משפטיים הנובעים מטענת העותרות שבמעשי הווקף המוסלמי יהיה משום שינוי הסטטוס־קוו הרגיש בהר הבית" (בג"ץ 1979/97); "קיימת עתה מתיחות מיוחדת – בירושלים בכלל, ולגבי הר הבית בפרט – אשר מצטרפת לרגישות המיוחדת המתמדת לגבי הקורה בהר הבית" (בג"ץ 3374/97); "למעמדו היחיד והמיוחד של הר הבית לבני הדתות השונות ועל הרגישות והזהירות המרבית הנדרשות בהתייחסות אליו" (בג"ץ 10450/07 – וכאן ציינו השופטים בעצמם עוד דוגמאות כגון בג"ץ 7128/96 ובג"ץ 8666/99).
גם יחידים מצאו את עצמם כשהם אינם עוברים את "בחינת הרגישות". הנה מובאה מתוך הסירוב לאפשר לגרשון סלומון לעלות להר: "לאחרונה מתאפשרת כניסתם של יהודים אליו. עם זאת, מדובר בהסדר לא יציב, הדורש רגישות רבה (…) יש להתחשב במאפיינים המיוחדים של הר הבית. אכן, דווקא חשיבותו הדתית הרבה הופכת אותו למקום רגיש ביותר (…) חלה התקדמות בסוגיית ביקורם של יהודים בהר הבית. ההתקדמות מושגת תוך נקיטה בזהירות הראויה וברגישות המתבקשת" (בג"ץ 2697/04).
המקור לעילה הזו נמצא בבג"ץ 99/76, "הרלוף כהן נגד שר המשטרה", שבו נפסק כי "אפשר להגביל את זכות התפילה על הר הבית לאור רגישותו היתרה של המקום" – קביעה שמסתמכת על דברי השופט אלפרד ויתקון שהתפרסמו ב־15.9.1970 בבג"ץ 222/68, "חוגים לאומיים נגד שר המשטרה". בהחלטתו לדחות את העתירה ציין ויתקון שבהר קיים "מצב מיוחד במינו, וספק אם יש לו אח ורע בתולדות ארצנו או בעולם כולו. המצב רגיש והרה סכנות על רקע בין־עדתי, והמקום מועד לפורענות".
המופלא הוא שאף שופט לא מצא בעצמו את הרגישות הטבעית לדאוג לזכויותיהם ההיסטוריות, הדתיות והחוקיות של היהודים בהר הבית במשך כל השנים הללו.
