זהו סיפורו של איש עבודה חרוץ, עם התמחות ייחודית: כשעסק חדש נפתח בקירוב לאזור מגוריו של אותו האיש, הכפר טובא זנגרייה, או כשקבלן מגיע לבצע עבודות ומשאיר בחניה לילית כלים כבדים ויקרים, ממהר ידידנו למקום, ומציע לאיש החדש בשכונה שירותי שמירה. שירותי שמירה מפני מי? מפני כל מיני משוגעים שעלולים לפגוע בציוד או בעסק, אתם יודעים, אנשים שגרים בטובא, ושאולי במקרה הם חברים קרובים של אותו עלם חמודות.
הסידור הזה עבד לאותו אדם לא רע תקופה ארוכה, והעסק התרחב לעוד ועוד אזורים גיאוגרפים, עד שאותו איש עסקים ממולח נתקל במנהל העבודה הלא נכון שהחליט שהוא לא מוכן להיכנע לסחיטה, תיעד את האיומים והזעיק את המשטרה שעצרה את מיודענו במקום.
המשטרה החליטה לנצל עד תום את מעצרו של הסחטן הבריון. מבחינתה, שבירת מחסום הפחד על ידי אותו מנהל עבודה אמיץ היא הזדמנות פז נדירה לשכנע עדים נוספים להתלונן על מקרים דומים של גביית דמי חסות (פרוטקשן). לכן, בצעד יוצא דופן, פרסמה המשטרה את תמונת החשוד וכפי שחשף עיתונאי ידיעות יאיר קראוס, קראה למי שנסחט על ידו באיומים בעבר לבוא ולהעיד נגדו, על מנת להגיש נגדו כתב אישום חמור במספר רב ככל הניתן של מקרי סחיטה באיומים.
הבחירה להתלונן על גביית דמי חסות אינה מובנית מאליה, ולרוב, למתלוננים יש רק מה להפסיד, ועם זאת המשטרה הפצירה בכל מי שנתקל באותו גובה דמי חסות להתלונן, וקראה לא להיכנע לגביית דמי חסות. כניעה, הבהירה המשטרה, רק תעמיק את הסחיטה. פנייה אליה, לעומת זאת, היא הצעד הנכון והבטוח לאזרחים שומרים חוק שאינם מעוניינים לחלוק את רווחיהם עם עבריינים.
אך מילים גדולות לחוד ומציאות לחוד. ביום ב' השבוע החליט בית המשפט השלום בטבריה שלא להאריך את המעצר לצורכי חקירה של אותו הגובה, וערר שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת האריך את מעצרו ביומיים בלבד, בהם יהיה על המשטרה להשלים את חקירתו.
לא עזרו הסבריהם של השוטרים על הקושי המובנה בחקירת פשעי גביית דמי חסות, לא המסוכנות המובנית של מי שמאיים על אזרחים אחרים באלימות, ואף לא החשש משיבוש חקירה (שעולה באופן קונקרטי אף מהפרוטוקול עצמו), דרך פעולה שהפכה למומחיות מבהילה של פושעי הפרוטקשן בגליל. מבחינת בית המשפט, חלוף הימים (עשרה) היטה את המאזניים לכיוון שמירה על זכויותיו של החשוד מיודענו, ואם תסוכל בכך האפשרות של המשטרה להשלים את החקירה ולהגיש כתב אישום, הרי זה מחיר שראוי לשלמו.
שלשום (ב') חשף שילה פריד מקרה נוסף, והפעם בדרום. ארבעה תושבי תל שבע נעצרו כשבמכוניתם כמות נכבדה של תחמושת גנובה. חלק מהעצורים הודו בגניבה, ואף הודו כי הם נוהגים להכנס לשטחים צבאיים. על אף האמור, בסדרת החלטות שוחררו העצורים לביתם, והמשך ההליכים נגדם יתקיימו כשהם יושבים בביתם, וממתינים בסבלנות להמשך ההליכים, אם יהיו כאלה.
שני המקרים מתארים מציאות בלתי נסבלת – הן בצפון והן בדרום מתמודדת מדינת ישראל עם היעדר משילות שהופך את חייהם של האזרחים שומרי החוק החיים בהם לגיהינום. יכולת האכיפה כלפי גורמי הפשיעה בשני האזורים היא נמוכה במיוחד, בשל חוסר שיתוף פעולה ואף למעלה מכך של האוכלוסייה ממנה מגיעים העבריינים, ובשל כך שהנפגעים חוששים להתלונן, ואינם סומכים על המשטרה שתספק להם ביטחון אם יתגלה שפנו אליה.
אולם בכך לא מסתיימת הבעיה – אף במקרים הנדירים בהם מצליחים להניח את היד על גורמי הפשיעה ולהביאם בפני שופט, בתי המשפט מבכרים בשגרה את זכויות החשודים (לפי כתב אישום) והנאשמים (לאחריו) ומשחררים את העצורים לחלופות מעצר בכפריהם, שם הם מתקבלים כגיבורים. במקרים הנדירים עוד יותר, אותם מקרים בהם מצליחים גורמי התביעה, על אף המכשולים הרבים (בראשם חשש להתלונן ואף מקרים בהם המתלוננים "שוכחים" את תלונתם על דוכן העדים), להרשיע את אותם עבריינים, נוטים בית המשפט לצד המקל, וגוזרים על החשודים עונשים שאינם מרתיעים.
העדפתם של בתי המשפט להעביר את הדגש משיקולי גמול והרתעה לשיקולי שיקום אינה חדשה, אולם במקרים המתוארים ההעדפה הזו צורמת אף יותר. לבית המשפט, כחלק משלוש רשויות השלטון, אחריות אשר חורגת לעיתים מהמקרה הספציפי למדיניות כללית. אם שני חבלי קצות הארץ מצויים בכאוס שנגרם בשל התנהגות עבריינית נרחבת, ניתן לצפות כי בית המשפט יבין כי עליו להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה.
האתוס של מערכת המשפט, עוד מפסק דין גנימאת שניתן ב-1995, הוא שעליו להתחשב באינטרס הפרטי של הנאשם, אף במקום בו הפשע אותו ביצע היה חלק מ"מכת מדינה". דומה כי היום, כמעט שלושה עשורים אחרי, מותר לתהות אם האיזון לכיוון השמירה הקפדנית על זכויות הנאשמים בעבירות שמהוות חלק מתופעה נרחבת לא חייב לחזור ולנטות, ולו במעט, לכיוון השני.
תפקידה המרכזי של מדינת ישראל, כמו כל מדינה, הוא קודם כול ולפני הכול לספק ביטחון בסיסי. היכולת של המדינה לקיים את תפקידה הבסיסי נחלשה בשנים האחרונות, עד לרמה בה ניתן לטעון שהיא הפרה את החוזה מול אזרחיה. המאבק בתופעות אי המשילות בכלל וגביית דמי חסות בפרט, צריך להיות מאבק של כלל רשויות המדינה – הן המחוקק (אשר נתן דעתו לאחרונה על עבירת הפרוטקשיין), הן של רשויות האכיפה (אשר חולשתן בשנים האחרונות אינה בגדר סוד), והן של בתי המשפט.
מערכת המשפט חייבת להבין את תפקידה החיוני במיגור התופעה ולדאוג להפעיל יד קשה, בכל ההליכים הרלוונטיים ובכל שלבי ההליך, כנגד מי שנעצרו אחרי שסחטו אזרחים שומרי חוק. עד שכלל המערכות יפנימו את תפקידם, דומה כי המעשה הרציונלי של בעלי העסקים הנסחטים הוא לשלם לסחטנים באופן מסודר (ולבקש קבלה לצרכי מס, כמובן), ולא להיות גיבורים, בשביל מדינה שלא מעריכה כראוי את הגבורה שלהם. אומץ אזרחי זה חשוב, אבל במקום בו ישנה המערכת בוחרת בפתרונות פחדניים וטמינת ראש בחול, הוא לעיתים חסר ערך.
