המדור הזה הוא מדור ביקורת תרבות, לא טור אישי, אבל הידיים שלי עדיין רועדות עכשיו אז תנו לי רגע לספר לכם סיפור. ביום שישי, ראש חודש אלול, חבר הציע לי ללכת עם הילדים לקבר רחל. לי עדיין לא יצא לנהוג לשם, הוא כבר עשה את זה פעמיים או שלוש, אז ביקשתי שישלח לי מיקום כשהוא מגיע. הכנסתי את המיקום לווייז, וקיבלתי התראה שהמסלול עובר בשטח איי. זה בסדר, הסביר לי החבר, הקבר נמצא בשטח איי. אז אישרתי את המסלול בווייז והמשכתי לנסוע. חשוב לציין שחיפשתי את השלט האדום הגדול שמזהיר מפני כניסת ישראלים לשטח הרשות הפלסטינית, ולא היה שם אחד כזה. רק בדיעבד התברר שהיה שם שלט קטן יותר, לבן, שהצלחתי להחמיץ. כן היה שם מחסום צבאי קטן, אבל בדקו בו רק את כלי הרכב שנכנסים לשטח ישראל, ובכיוון הנגדי לא היו שום שמירה או איזשהו רמז שמשהו לא בסדר. בין המכוניות שהמתינו להיכנס היו אפילו כמה לוחיות זיהוי צהובות, אז הרגשתי שהכול תקין ועברתי במחסום. אבל ככל שהמשכתי לנסוע הלוחיות הצהובות התמעטו עד שנעלמו כליל, ההוראות בווייז התחילו להיות מבולבלות והתחלפו לשפה הערבית, וכמותן גם שמות הרחובות והשלטים על פתחי החנויות.
בדיוק אז התקשר החבר לשאול למה אני לא מגיע. כשתיארתי לו היכן אני נמצא הוא אמר 'אחי יש מצב שאתה בבית־לחם'. מה פתאום בית־לחם, עניתי, נסעתי בעקבותיך. יכול להיות, הציע, שהמיקום ששלחתי לך לא היה מדויק מספיק. יש קיר בטון שחוצץ בין בית־לחם לקבר רחל, ואולי קיבלת בטעות מיקום שנמצא מהצד השני שלו. הנה, אני שולח לך. והוא שלח מיקום חדש, שאכן רחוק עשרים או שלושים מטרים מן המיקום המקורי. אבל בשלב הזה אפליקציות הניווט הפסיקו לתפקד, והחלטתי לנסות להסתובב אחורה אל עבר המחסום. המשכתי בנסיעה ותוך דקה או שתיים הבנתי שמשהו לא בסדר, ובעצם אני רק הולך ומעמיק בתוך שטח בית־לחם. עם שני בנים בני תשע ו־11 ושתי בנות בגיל שנתיים וחמש. התקשרתי למוקד החירום, 1208, ובתוך שניות ענתה לי מוקדנית. כיוון שהילדים היו ברכב ניסיתי לשמור את זה קליל. "היי, נכנסתי פה לתוך בית־לחם ואני לא כל כך סגור על הכיוון החוצה", אמרתי, ותוך כדי שהיא מבקשת שאשלח מיקום שמתי לב שאני נכנס לרחוב צפוף, פקוק, הומה מכוניות ואנשים. על כורחי נאלצתי להאט ולעצור, ואחד הערבים שהתקרבו לרכב התחיל לדפוק על החלון.
התקשרתי למוקד החירום, 1208, ובתוך שניות ענתה לי מוקדנית. כיוון שהילדים היו ברכב ניסיתי לשמור את זה קליל. "היי, נכנסתי פה לתוך בית–לחם ואני לא כל כך סגור על הכיוון החוצה"
נדמה לי שזה זמן טוב לעצור ולספר על מוסטפא. כשגרנו באלון־שבות היינו עוברים הרבה, בדרך אל המכולת או אל גן השעשועים, ליד עובד תחזוקה בשם מוסטפא. בתיה היא זו שהתחילה להעמיק את הקשר מעבר לברכת "בוקר טוב" שגרתית, ולהתעניין במשפחתו ובחייו האישיים. והוא היה מספר בנדיבות, מעניק עצות חינוכיות וגם מזהיר שהגשם המבושש לבוא הוא אות לחוסר נחת מצד הא־לוהים. פעם אפילו קנה לילדים קרטיבים, ואנחנו מצידנו הכנו עבורו משלוח מנות בפורים. כשעברנו ליישוב גבעות הסמוך הקשר התרופף מעט, אבל בכל פעם שעברנו במקום עצרנו לשוחח ולהשלים פערים כשהוא קורא לנו כבר מרחוק, והלב מתרחב למולו.
בקיצור, אני מסובב את הראש אל עבר הדפיקות שבחלון ושם, מכל מיליוני הפלסטינים תושבי יו"ש, אני רואה את מוסטפא, שמסמן לי לפתוח במהירות, ואז אומר: תגיד לי, השתגעת? יכולים להרוג אותך פה, תן לי מהר להיכנס לאוטו, אני אוציא אותך. "פגשתי פה חבר", אני אומר למוקדנית המופתעת, וכך הוא מראה לי את הדרך, תוך כדי שהוא מרגיע את הילדים שגם להם רווח לראות אותו, ורק סמוך למחסום הוא נפרד ממני ויורד כשהחיילים ניגשים בנשק שלוף ובפנים קצת המומות. "אם היו עושים לכם לינץ' – רק א־לוהים היה יכול לעזור לכם", אמר אחד מהם, "לצה"ל ולמשטרה אסור להיכנס". א־לוהים אכן עזר, מלמלתי בשקט, וגם מוסטפא.
שני דברים הבטחתי לעצמי בדרך הביתה: להאיר פנים ביתר שאת לכל אדם; ולעולם, בשום פנים ואופן, לא להיכנס לשטח איי. ויש עוד קול חזק, עמוק, שחודר את עצמותיי: מה יתאונן אדם חי – דיו שהוא חי. ברוך אתה ה' א־לוהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלנו כל טוב.
