היה זה לפני למעלה מעשור, בשלהי 2011, כשאורי אורבך עליו השלום עלה לבימת הכנסת כדי לדבר על הסערה בעקבות הדרת הנשים בקווי המהדרין. "השבוע זו העונה של הדרת נשים", אבחן אורבך, "אז עכשיו הכול זה הדרת נשים. שירותים נפרדים זה הדרת נשים ובריכה נפרדת זה הדרת נשים. הכרוב והכרובית ביחד במקרר? צריך להפריד ביניהם. לפני שבועיים היינו בעונה אחרת – העונה של תג מחיר, וכל דבר נדמה באותו רגע כאילו זה כבשונו של עולם. הידרת? בוודאי, הידרתי במשרד. אתה מהדר? לא, נהדר!"
באיחור של עשור, העונה הזו חזרה. ונדמה שלא קורה שום דבר חשוב במדינה כרגע מלבד בנות שעולות לאוטובוס או למטוס ומתבקשות לעבור מקום או להתכסות. כמו במקהלה מתוזמרת, הרשת נכנסת לפרוטוקול זעזוע. מיד נשלפים לחלל משפטי ה'בוקר טוב איראן' וכל הארץ בלגן־בלגן.
לפעמים אני מנסה להיזכר מה עשו אנשים לפני עידן הרשתות כשנקלעו לעימות עם עובר אורח. לרוב הם פשוט התמודדו. אולי קצת התווכחו, אבל הסיפור היה ונגמר לו
בעיניים נסערות, המחשבות על מדינה שדוהרת לעבר מחוזות החושך נשמעות כל כך אמיתיות. אבל האמת היא שהמציאות הישראלית מלאה בעימותים בין קבוצות השתייכות. אני זוכרת נסיעה אחת בקו 480 מתל־אביב בתחילת המילניום, קבוצת בחורי ישיבה חרדים נכנסו אל האוטובוס המלא ואחד מהם מבקש משתי נשים חילוניות לחבור זו לזו כדי שהוא וחבריו יוכלו לשבת. מיד הזדעקה האישה וצווחה "אתה לא תזיז אותי מקום! לא מתאים לך לשבת ליד אישה, תעמוד!". הייתה מהומה קטנה באוטובוס, אבל אחרי שניות ארוכות של דין ודברים קמו שתי נשים אחרות ואמרו "זה בסדר, אנחנו נצטופף יחד, קחו את המקום שלנו". זהו, כך נגמר הסיפור. הימים ימי נוקיה עם סנייק. אין סמארטפונים ואין ישראלים מכוערים. לכן איש מעולם לא שמע עליו, ובטח שלא חשב להיות מוטרד ממנו לגבי עתיד החברה הישראלית.
לפעמים אני מנסה להיזכר מה עשו אנשים לפני עידן הרשתות כשנקלעו לעימות עם עובר אורח. לרוב הם פשוט התמודדו. אולי קצת התווכחו, אולי גם עלו הטונים, אבל הסיפור היה ונגמר לו. כל אחד מצא את הדרך להתגבר על העלבון או המבוכה. עימותים ברחוב לא הפכו לחדשות, אלא אם נגמרו באלימות קשה או מוות. אבל בשנים האחרונות, כך נדמה, הכול מתנהל פה על סטרואידים. כאילו מישהו הגביר לנו את הרמקול ואנחנו מאזינים בלופים לשיר של אש ושל פחד. כל חרדי באוטובוס הוא חדשות. כל אישה שמתבקשת לעבור מקום היא אייטם. החיים בפול ווליום. כולנו מרגישים על סף מדרגות הטרלול, ובכל זאת ממשיכים לשתף פעולה עם קקופוניית הזעם הקדוש. למה בעצם? יכול להיות שאנחנו מפיקים עונג מעצם חוויית ההזדעזעות?
12 שנה עברו מאז נאום הכרוב והכרובית של אורי אורבך, ועונות הזעזוע עדיין פוקדות אותנו, אבל איראן עדיין לא הוקמה כאן. למעשה, העימותים האחרונים עוסקים בשאלה האם לגיטימי להסתובב ברחוב בגוזייה, עניין שלפני 50 שנה לא היה עובר חלק גם בגרון של אחרונת הקיבוצניקיות מהשמו"צ.
יש לא מעט גורמים שעובדים בליבוי האימה הזאת. בראשם אפשר להציב את עמודי התוכן הפופולרי ברשתות, שרובנו מטורגטים עליהם. הם רק "משתפים" פוסטים של אחרים ולפעמים גם מוסיפים בקריצה "מה דעתכם?". העמודים האלה הם האחראים המרכזיים לכך שכל דבר שקורה כאן עובר הגדלה בשקל תשעים ומצטייר פתאום כתופעה נרחבת. ממניעים של טראפיק או אחרים הם הפכו להיות זורעי תבהלה.
מה נשאר לעשות? להפסיק לשתף פעולה עם תעשיית הפחד. לא לשתף פוסטים שלהם ולהדהד אותם. פשוט להפסיק. הגיע הזמן שנלמד להתבונן במידע בעיניים קצת יותר חשדניות, ונזכור שרוב הסיפורים במציאות אפרוריים וקטנים יותר מהפאתוס של הפוסטים המתארים אותם. הגיע הזמן שנלמד לפתח קצת אדישות בריאה. לא מהזן האטום, אלא מהזן המפוכח, שמבין את המניפולציה ולא מוכן יותר ליפול שבי לתוכה.
בכל יום מתקיימים בפלנטה הזאת מיליוני חיכוכי רחוב, והעולם ממשיך להתקיים. יש בנו היכולת הטבעית לפתור עימותים כאלו גם בלי לפתוח מצלמה. לא הכול נועד להגיע לרשתות ולא הכול זה זוועה וקטסטרופה.
נשבר לי לראות אנשים יושבים במרפסות חרוצי מצח, טופחים על ברכיהם ומכריזים בקול מודאג שהם "נורא מוטרדים מהמצב בארץ". תודה חבר, טרדותיך אינן נחוצות כאן. למעשה הן חלק מתעשיית התבהלה שהכניסה את כולנו לסחרור מטורלל. אם לא נכיר בסחרור הזה, בסוף הוא באמת יהפוך לנבואה שמגשימה את עצמה.
