תשמעו סיפור, בתחילת השבוע נסעתי לברלין, לשלושה ימים מתוקים וטובים של קיץ אירופי רך. נסעתי לבקר חבר טוב שלי, שהיה עכשיו בטיול ארוך בכל אירופה, נסעתי אליו בלי תוכניות ובלי ציפיות. התוכנית היחידה שלי הייתה להימלט לרגע מן המחנק והלחות, להיות בארץ אחרת, בעיר אחרת, לנשום אוויר אחר, לראות אנשים אחרים, לחשוב מחשבות אחרות, ובאופן כללי, להיות אדם קצת אחר לרגע, את עצמי של בדרך כלל יש לי מספיק. בעצם האמת היא שכן הייתה לי ציפייה אחת מהמסע הזה, יש מועדון בברלין, ששמעו הטוב יצא מקצה העולם ועד קצהו, כבר שנים רבות שאני חולם ומייחל ומפלל להיכנס בשעריו. אייי אייי אייייי, למועדון המפורסם הזה קוראים "ברגהיין", כבר כמעט עשרים שנה שהוא נחשב למועדון הטוב בעולם, וכמו כל דבר טוב בחיים האלה, גם אליו הכניסה נקנית בייסורים רבים.
מחוץ לברגהיין, כך מספרים, נמתח תמיד תור ארוך ומעיק, ובסופו של התור ניצב אדם סמכותי ומאיים, שמחליט בשרירותיות גרמנית למי מותר להיכנס למועדון. איש אינו יודע מהם הפרמטרים או הסטנדרטים שמאפשרים להיכנס למועדון, ואנשים רבים וטובים כבר עמדו בתור הזה כבני מרון במשך שלוש שעות, ואז נזרקו לאשפתות.
אבל אני לא פראייר, אתם מבינים. אני עשיתי תחקיר רציני כדי להבין איך נכנסים לשם. התייעצתי עם כמה אנשים. קודם כול, הבנתי שהכי טוב לבוא ביום ראשון לפנות בוקר, זו השעה שהתור הכי קצר והסלקטורים הכי נינוחים. כך מספרים. דבר שני, יש לבוא בבגדים שחורים, מכנסיים שחורים, חולצה שחורה ומבט שחור בעיניים חחחחח. דבר שלישי ואחרון, צריך לבוא בביטחון, צריך לעמוד בתור בסבלנות בוטחת, ובסופו, לתת לסלקטור הרגשה שכבר הייתי במועדון הזה שלושים אלף פעם, וזו הפעם השלושים אלף ואחת. ככה נכנסים לברגהיין.
השעון המעורר הבהיל אותנו בארבע לפנות בוקר, קמנו במהירות, כמו שמקיצים לשמירה בצבא, התלבשנו בבגדים שחורים, ויצאנו לדרך. הרכבת התחתית בברלין הייתה אפלה ומפחידה. כל מיני אנשים מוזרים נסעו בה, וגם אנחנו נסענו בה, כי גם אנחנו קצת מוזרים. את הדרך מתחנת הרכבת לברגהיין עשינו ברגליים כושלות ורועדות. כבר שנים רבות שאני חולם להיכנס בשעריו של המועדון הזה. כבר שנים רבות שאני חולם לראות את הקולות של המוזיקה האפלה שפועמת בו. והנה עכשיו עוד מעט זה קורה, הלוואי, הלוואי.
כשהגענו למועדון לא האמנו למראה עינינו. לא היה שם תור בכלל! ומסילות התורים, שבתוכן מצטופפים מאות רבות של אנשים, היו ריקות לחלוטין! איזה מוזר. התקדמנו בנחישות לפתח המועדון. רגע לפני הכניסה אמרתי לחבר שלי, תלך אתה לפניי, שלא נבהיל אותם עם הפרצוף שלי, והוא עקף אותי וניגש לסלקטור בחיל וברעדה.
הסלקטור היה בכלל סלקטורית, נמוכה וחביבה, היא הסתכלה עלינו במבט חטוף ואז אמרה, "סורי גאייז, איט איז נוט פוסיבול פור יו טונייט", וסימנה לנו בידה לעוף לה מהעיניים. ואני הסתכלתי עליה במבט מבויש. רציתי לומר לה שהיא עושה טעות! שאני בן אדם טוב! שאני לא חנון כמו שאני נראה! אני לא תייר דביל שרוצה לסמן וי על המועדון המגניב שלה, אני באמת מתאים לכאן! באמת! אבל לא אמרתי כלום. פשוט הלכתי משם, חלש ומובס ואומלל מאי פעם.
את הדרך מהמועדון הביתה עשינו בכלימה מרה, ובמירוק עוונות. הרכבת התחתית של ברלין הייתה אפלה ודוחה אפילו יותר ממקודם, ואנחנו ישבנו בה וניסינו להבין, במשך דקות ארוכות, איפה טעינו, איפה פישלנו, מה לא עשינו נכון. אולי לא התלבשנו טוב. אולי זאת הייתה טעות להחליף את סדר ההליכה מול עיניה של הסלקטורית. אולי לא שידרנו את האנרגיה הנכונה. אולי הגענו בשעה שבה כל התיירים החנונים מגיעים. ידענו שלכישלון המחפיר הזה יש סיבה. אבל לא ידענו מהי. איך זה שלא הכניסו אותנו! איך זה יכול להיות! יש לי חופשה קצרצרה בברלין, מי יודע מתי הפעם הבאה שאהיה כאן, איך זה שהם לא נתנו לי להיכנס, איזו בושה. איזו בושה. ובדרך חשבתי על זה שכל כישלון, כל דחייה מרה, כל השפלה צורבת, מחזיקים בתוכם שני כאבים. ישנו הכאב הראשון, של האירוע עצמו, של מה שקרה. וישנו הכאב השני, של התודעה, הכאב של ההלקאה העצמית, של ההתחפרות הרעילה בתוך הכאב. והרבה פעמים הכאב השני הרבה יותר שורף מהכאב הראשון. זה כאב נוקב, שפיצי, משפיל ואוטו־אימוני, זה כאב שהופך את הרגע הקצרצר של הדחייה בכניסה למועדון, ליום וחצי! של דשדוש מתבוסס בתוך עלבון חומצי ומיותר.
והימים ימי אלול, יהודים טובים מתעוררים בלילות כדי למרק את עוונותיהם, הם עומדים בתפילות בשעת בוקר מוקדמת, ומטיחים בעצמם עלבונות. אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי, אנחנו לא בסדר, אנחנו דפוקים לגמרי, אנחנו הכי גרועים. פעם חשבתי שיש תוחלת בהלקאה העצמית הזו, פעם חשבתי שיש קסם בימים האלה של הסליחות והכפרות, אבל היום אני מרגיש שכל העסק הזה מופרך ועצוב ומיותר. החיים מספיק קשים גם ככה. ההשפלות מספיק חדות. הדחיות מספיק צורבות. אין צורך לפזר מלח על המבוכות והחטאים. בסדר נו, אז לא הכניסו אותנו לברגהיין מי ישמע. אשמנו ובגדנו, העווינו והרשענו, בסדר, זה נכון. אבל אנחנו לא כאלה גרועים. אנחנו לא כאלה גרועים!
