משם המשכנו לכמה מנות ביניים, שלמען האמת סקרנו אותנו יותר מהעיקריות. הראשון היה טרטר דג, אינטיאס במקרה דנן. תערובת הדג הנא עם ירוקים וצנוניות הוגשה מעל עוגיית ביסקוויט ארוכה, צרה ומתקתקה (ריפ'עת) שנחה מעל צלחת עם גספצ'ו עגבניות חמצמץ עד חרפרף בכתום עז והייתה מנה מקורית, מרתקת וטעימה במיוחד. אחריו עלה ובא נתח קצבים בשרני ומצוין עם סיומת חריפה, טחינת הר ברכה שעל טיבה אין עוררין (לא ייאמן כמה שהמותג הזה הפך להיות בן־בית בכל מסעדת שף) וחלה שרופה בקצוות בקטע מודע לעצמו. משם המשכנו לברוסקה לשון: שתי פרוסות לחם קלויות ומעליהן נתחי לשון צרובים באיולי שום, בצל מקורמל ומיני עלים. הלחם ספח את כל השומן והטעמים, מה שיצר שילוב מענג של פציחות וספוגיות, הבשר היה רך־רך־רך ובסך הכול מדובר באחת המנות המוצלחות שטעמנו לאחרונה, ואיזה כיף לפגוש נתח לא פופולרי מוצא את דרכו לתפריט ועוד בביצוע כה מצטיין.
מהעיקריות דגמנו את צלעות הטלה שהרשימו בצלחת והיו טעימות ושמנוניות כדבעי, אבל איכשהו המנה הזו תמיד מאכזבת בפועל, כשאתה נתקל ביחס הבשר-עצם של הנתח, וגם עלי הבוקצ'וי שליוו אותו ברוטב צ'ימיצורי זעתר לא הותירו חותם משמעותי.
בגזרת הקינוחים ויתרנו על מרק אקזוטי שהוא למעשה סורבה ופירות חתוכים (יש גם בבית, תודה) והלכנו על פאי לימון מפורק. כמקובל בגימיק ה"מפורק", שהפך לחביב הקונדיטורים, לקחו את המרכיבים של פאי הלימון הקלאסי והנדסו אותם מחדש על הצלחת. הבעיה הייתה שבבסיסם הם לא היו מוצלחים: הקרם היה חמצמץ מדי, הקראמבל התפורר עוד לפני שעלה על הכפית וסורבה התות היה סתמי. גם ההגשה הזכירה יותר קינוח בקפולסקי מאשר מטבח מוקפד. הקינוח השני היה מוצלח יותר – קרמו שוקולד עשיר שנח בתוך קציפת חלווה מתקתקה. הבעיה שאחרי שתי דקות בחום ובלחות של מישור החוף כל העסק הפך לנוזלי מדי.
אולה היא מסעדת שף תל־אביבית עכשווית שעונה על כל הפרמטרים של ההגדרה הזו: מנות מעניינות (ברובן), אווירה תוססת ותמחור שמזכיר כי מדובר באחת הערים הכיפיות, אך גם היקרות בעולם.
