"וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ" (מלכים־ב כד). הפסוק הזה שב אליי בחודשים האחרונים, כאומר לי: יש בי איזה סוד ואני מבקש שתחשוף אותו. לכאורה זהו פסוק טכני. נבוכדנצר ממליך את מתניה במקום יהויכין, וכדי להבליט מי כאן בעל הבית הוא גם משנה את שמו. כמו שעשו לפני כן לאחיו אליקים שהפך ליהויקים. אבל נראה שבמעבר הזה יש יותר מסתם שינוי שם טכני. אולי נבוכדנצר ידע משהו שאנחנו לא יודעים, ובלי שנשים לב הוא הצמיד לממלכת יהודה מין מטען סמוי שילך ויתקתק עד שיתפוצץ לכולם בפנים. והמטען הזה הוא המעבר ממתניה לצדקיה. ובישראלית בת זמננו: מעולם של נתינה לעולם של צדק.
בעולם של נתינה כל אחד שואל את עצמו מה אני יכול לתת, מה אני יכול לעשות למען האחר. אבל בעולם של צדק, השאלה היחידה היא האם אני צודק. ואם השתכנעתי שאני צודק, אז שום קול אחר לא נשמע. רק קולו של הצדק, כל הדרך אל החורבן. כי החורבן, הן של בית ראשון והן של בית שני, קרה בגלל אנשים שהיו בטוחים שהם צודקים. והם באמת היו צודקים, זו לא הייתה טעות. הבעיה הייתה שהם היו רק צודקים. ולא היה שם ליד הצדק שום מקום לשלום, לנתינה, לסבלנות.
ולימינו אנו: הימין צודק. פשוט צודק. בית המשפט העליון נטל לעצמו סמכויות מופלגות, ויצר כאן פעם אחר פעם קביעות שעומדות בניגוד לרצון העם כפי שבא לידי ביטוי בכנסת. וצריך לתקן את זה, לשנות. זה לא צודק שמיעוט ליברלי יכפה את דעתו על הרוב המסורתי היהודי, שהולך פעם אחר פעם לבחירות, מצביע ימין ומקבל שמאל.
השמאל צודק, פשוט צודק. שינוי כללי המשחק עצמם דורש שותפות של שני הצדדים. הוא לא יכול להיעשות במעמד צד אחד. לא ניתן לומר שבית המשפט לא יכול להתערב בחוקי יסוד, אך לחוקק כל חוק אישי שרוצים תחת הכסות של תיקון לחוק יסוד. לא יכול להיות שהקואליציה תשתמש בכוחה כדי לחוקק מה שהיא רוצה בנושאים שהם בליבת החברה הישראלית, ועוד תגדיל לעשות ותחוקק את חוק יסוד לימוד תורה שמשווה בין לומדי תורה למשרתים בצבא.
הימין מפחד. הוא מפחד ששוב יגנבו את קולו, ששוב לא ייתנו לו לממש את המדיניות שלו. לכן הוא פועל בבת אחת, בעוצמה. מה שלא מספיקים בשנה הראשונה, כבר לא מספיקים אחר כך.
השמאל מפחד. לראשונה עלתה כאן ממשלה על טהרת הימין הדתי־לאומי־חרדי, והנה הדבר הראשון שהממשלה הזו עושה הוא להודיע שהיא הולכת לשנות את מערכת המשפט. והיא דורכת על כל הפחדים שגם כך היו. ועכשיו לך תדבר עם אדם מפוחד ותסביר לו שאין מה לפחד והכול בסדר. מאוחר מדי.
הימין חייב להעביר כעת את החקיקה, אחרת זו תהיה כניעה לחונטה צבאית. הוא חייב ללכת עד הסוף, כי בשביל מה נבחרנו והתחייבנו לבוחרינו. הוא חייב לעשות שינוי כאן ועכשיו. ואסור לו להיכנע לסרבנות.
השמאל חייב. להציל את המדינה מעצמה. לשמור על הדמוקרטיה. לחסום. לסרב.
וכל זה קורה עם איומים מכאן ומכאן, ועם ציניות מכאן ומכאן. ואובדן אמון מוחלט מכל צד. וכולם צודקים. כולם צדקיהו. וכיוון שכולם צודקים, ואנחנו בכלל גרים על כוכב צדק האדום והכועס ולא בכדור הארץ הכחול והרך, איש לא מוכן להתפשר. ואיש לא מוכן לדבר. ומנופי הלחץ רק הולכים וגדלים. והאיומים. והסרבנות. והלעג. והציניות. ובצד מלחכת השנאה. הכנסת מחוקקת. ובג"ץ ידון. יש לו זכות לדון. הוא כבר קבע זאת בעבר. והכנסת אומרת מי שמך. ואם תדון אנחנו נקבע שעוד יותר אין לך זכות לדון. וכנראה גם לא נציית. אסור לנו לציית. כי אנחנו צודקים. וגם בג"ץ צודק.
ועומד אזרח פשוט שבסך הכול רוצה שהמדינה הזו תמשיך יחד, ולא מבין מה נפל עלינו. ואיך הגענו לאן שהגענו. לכל שריפה יש שלב שניתן לכבות אותה עם כוס מים, ושלב ששום סופר־טנקר לא יועיל. על מציאות כזו שר ארז לב־ארי: "מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר/ אני צודק, אבל נשארתי לבד/ אהוב שלי הצדק איתך/ אבל אני כבר לא, אני כבר לא".
מפרש לבן באופק
עלינו לחזור חזרה מצדקיהו למתניהו. כל אחד צריך לשאול את עצמו: מה אני מוכן לתת כדי שנמשיך להיות כאן יחד, למרות שאני צודק? האם אני מוכן להתחשב בפחד של השני? בכאב שלו? ברצון העמוק שלו לתקן מערכת שפגעה בו?
כל הצודקים צריכים להבין שלא מעניין אותנו כבר הצדק הזה, אם לא תהיה פה חברה שצועדת יחד. הביחד הוא הסוד הכי גדול שלנו כאן. הוא הפלא בעצמו. לא כדאי להתאמץ עליו? להילחם עליו? מה בסך הכול ביקשנו? לדבר ולהגיע להסכמות על מה שאפשר. ועל מה שלא – ובכן, מדינת ישראל לא נחרבה עד היום אפילו עם בג"ץ כזה או אחר. אפשר לחכות לכנסת הבאה. גם סבלנות היא מילה שכדאי להכיר.
בי"ט אב תשס"ו, ליל שבת פרשת עקב, נכנסנו יחד לוחמי פלוגה ז' ואיתנו המ"מ שלנו, צור זרחי מנהלל, לבקעת עיון במלחמת לבנון השנייה. זה היה שנה בדיוק אחרי הגירוש מהבית שלנו בנצרים. עמדתי שם בטנק, שומע את הפקודות בקשר ונזכר היטב בדמעות של לפני שנה, ואיפה אני עכשיו. יומיים אחר כך פגע טיל בטנק של צור והוא נהרג. במחצבה בתל־אנחס.
נצרים. נהלל. לבנון. גירוש. מלחמה. טלטלה. מעברים. תבחרו את המילים. לי יש מילה אחת שחורזת את כל האירועים האלו. והמילה היא יחד. תמיד יחד. גם כשקשה. גם כשכואב. וגם, ואולי במיוחד, כשצודקים.
אנחנו לקראת ימים גורליים. צעידה במסלול הצדק תוביל אותנו למקומות מסוכנים מאוד מבחינת הלכידות החברתית. והשאלה מי אשם תהיה השאלה האחרונה שתעניין אותנו כשהסדקים יאיימו להפיל עלינו את הבית. זה הזמן לעצור, ולקראת החגים הבאים עלינו לטובה להתחיל לדבר. לחפש מפרש לבן באופק. לעבור למצב צבירה של נתינה. זו קריאה שמופנית לכולם, אך מי שהכוח בידיו נקרא לכך עוד יותר.
הנה התסריט החיובי שלי: בתחילת ספטמבר בג"ץ מתכנס בהרכב מורחב של חמישה־עשר שופטים לדון בעילת הסבירות. הפעם הראשונה שבג"ץ דן בחוקי יסוד. ההחלטה נמסרת בהקדם: בג"ץ בוחר שלא להתערב וקורא לכנסת לפעול מעתה בהסכמה ולחוקק את חוק יסוד החקיקה. בתגובה מודיע ראש הממשלה על הפסקת החקיקה החד־צדדית ועל הקמת צוות משותף לשיחות בבית הנשיא.
הצוות הזה משחזר הסכמות קודמות שכבר כמעט הושגו, ומצליח להביא במושב החורף לחקיקת כמה חוקים מוסכמים. במקביל, עשרות טייסים מודיעים על התייצבות מחודשת, והצבא חוזר לעסוק בייעודו המרכזי שהוא מוכנות למלחמה. המשק מגיב לצעדי האמון הללו בצורה חיובית ביותר, ורמת ההשקעות בהייטק שוברת שיאים. באווירת האמון שנוצרת מתאפשר גם דיון מעמיק בחוק הגיוס החדש, ששר הביטחון מביא תוך דיון עם האופוזיציה, ומתוך הבנה ששינוי חברתי כבר קורה בחברה החרדית והוא בעיקר מצריך זמן וכבוד. החוק הזה עובר ברוב גדול, שמונע מראש כל התערבות של בג"ץ.
זה תסריט שעשוי להתרחש. הוא נמצא בקצה האצבעות שלנו. אבל הקול שמבקש את התסריט הזה צריך להישמע בעוצמה. כי צדקיהו אחד כבר היה לנו. ועכשיו זמן של תיקון, של ריפוי ושל תשובה. והתשובה שלנו השנה היא תשובה אחד לשני. שהרי אחד הרמזים לחודש אלול הוא ראשי התיבות היוצאים מהפסוק "וישאלו איש לרעהו לשלום".
הלואי שזה יהיה האלול שלנו.
הרב אייל ורד הוא ר"מ במכון מאיר ורב קהילת יחדיו בפתח תקווה
