חיבת המציצנות של הטלוויזיה הישראלית היא מן המפורסמות. חדשים לבקרים צצות סדרות טלוויזיוניות המעניקות הצצה – לעיתים סנסציונית וזולה, לעיתים הוגנת ומכבדת – לקבוצות שונות בחברה הישראלית. החברה החרדית זוכה למבול של סדרות כאלה, דוקומנטריות או בדיוניות, אבל גם החברות הציונית־דתית, המזרחית־מסורתית או הערבית־ישראלית נהנות משורה של סדרות וסרטים המתיימרים לתת הצצה לעולמם האקזוטי, הזר והמוזר אך גם מושך בזרותו. בכל אלו הולכת ומתאשרת, כהסכמה שבשתיקה, הנורמליות והמיינסטרימיות של חברת הרוב החילונית־יהודית.
במובן זה, הסדרה התיעודית "חילוניוּת" מבית כאן 11 מהווה שינוי מבורך. הסדרה עולה על רקע הצטמקותו המספרית של המגזר החילוני, במקביל לעלייתם הפוליטית של המגזרים המתחרים והאיום (האמיתי או המדומה) שהם מציבים כלפי המגזר החילוני, כפי שמשתקף גם במאבקים החריפים סביב פעולותיה של הממשלה הנוכחית.
כך, מחֶברת הרוב הסתמית והמובנת מאליה, זו שכונתה בימי בן־גוריון "הממלכתית", הקבוצה החילונית הולכת ומזוהה יותר ויותר כמגזר עצמאי, שבט אחד בין שבטי החברה הישראלית. תפיסה זו מקודמת על ידי סוכנים רבים ובהם גופים דוגמת "הפורום החילוני", ולאחרונה התנועה שימים יגידו אם אינה אלא קוריוז חסר חשיבות או שמא בכייה לדורות – "תנועת ההיפרדות", החותרת להקמת מעין אוטונומיה חילונית־ליברלית באזור מישור החוף.
גוש אמונים כמרד וכרצף
הסדרה "חילוניות" איננה הולכת רחוק כל כך, אבל היא בהחלט מבוססת על התפיסה החדשה־יחסית של החילוניות כמגזר נפרד, שאת צמיחתו, התפתחותו ויש שיאמרו שקיעתו היא עמלה לשרטט. חמשת פרקי הסדרה אינם צועדים בסדר היסטורי דווקא, אלא לפי תמות שונות: הפרק הראשון מתמקד בהקשרים של דת ומדינה והמאבקים השונים סביב הצימוד הזה; הפרק השני (לטעמי המעניין ביותר וגם הבעייתי ביותר, כפי שארחיב) עוסק בהתפתחות ההיסטורית של החילוניות, מיוון העתיקה ועד הנאורות והעידן המודרני; הפרק השלישי עוסק בצמיחת התפיסה של היהדות כלאום, תפיסה המתוארת כחילונית בעיקרה ושמקדמיה היו בראש ובראשונה יהודים חילונים כהרצל ואחד העם; הפרק הרביעי מתמקד בתפיסה החילונית־לאומית של ארץ ישראל בתנועה הציונית, ומתאר את צמיחת גוש אמונים ותנועת ההתיישבות כהמשך וירושה של התפיסה החילונית של הארץ, אך בו־בזמן גם כמרידה בה; והפרק החמישי עוסק בסוגיות של שפה, תרבות וחינוך, ומתאר את צמיחתו של תהליך התִרבות הממלכתי־ציוני בשיטה הידועה כ"כור ההיתוך", את שברו הנוכחי ואת האלטרנטיבות הדתיות והמסורתיות שקוראות עליו תיגר.
בחירתם של היוצרים לחלק את הסדרה לפי תמות מושגיות, ולאו דווקא כנרטיב היסטורי רציף, משקפת את המגמה האקדמית־בחלקה של הסדרה, שנראה כי קהל היעד שלה הוא פחות "עמך ישראל" ויותר השכבה המשכילה ובעלת אורך הרוח הדרוש. הרוב המוחלט של המרואיינים בסדרה הם אנשי אקדמיה, בחלקם הגדול חוקרים ממכון ון־ליר שהסדרה הופקה בשותפות עימו.
כיאה ליומרתה האקדמית, הסדרה גם נמנעת למדי ממתן נרטיב פשטני יתר על המידה. באופן שמזכיר הערות־שוליים אקדמיות, המרואיינים אינם נמנעים מביקורת היסטורית או ערכית על התפיסות החילוניות המוצגות בסדרה. כך למשל, בפרק ההיסטורי המוקדש לצמיחת הנאורות מבקר פרופ' פיני איפרגן את יומרתם של אנשי תנועת הנאורות לראות בפעילותם את שיאה של ההיסטוריה, ומזכיר שאנשי הנאורות המערבית "לא בדקו מה קרה בהודו ובארצות ערב". כך גם בפרק הרביעי המוקדש לארץ, כאשר לצד התפיסה החילונית השלטת, הרואה בהתיישבות בשטחי יו"ש משום אנטיתזה לציונות הממלכתית וה"נכונה", מציגים מרואיינים שונים (בולט בהקשר זה פרופ' אמנון רז־קרקוצקין) דווקא את הרצף וההמשכיות בין ההתיישבות של העליות הציוניות טרום הקמת המדינה ולאחריה ובין תנועת ההתיישבות של אנשי גוש אמונים.
אבן חלדון ואבן עזרא
ואולם מכלל הערות שוליים לא יצאנו. לצד הביקורות המאתגרות את הנרטיב החילוני הרווח, נראה שמקומו של זה לא נפקד גם מהסדרה הנוכחית, הביקורתית והמאתגרת כביכול, ונרטיב זה הוא בבחינת גוף הטקסט של הסדרה. פרקי הסדרה כולם נפתחים במילים הבאות: "חיפוש במילון עברי־עברי ממוצע מגלה שהחילוניות לא קיימת, לפחות לא בכוחות עצמה. אלמלא הדת החילוני איננו, הופך לחול, מלשון חולין שאין בו קדושה. אבל חילוניות היא גם חלל עצום ואינסופי, היא חלון, פתח לחדירת אור ואוויר פנימה, להביט בעדו החוצה. ללמוד, לדעת, לשאול שאלות".
רוצה לומר: כתשובה לאתגר הקלאסי שהציב בזמנו החזון איש לבן־גוריון, שלפיו החילוניות היא "עגלה ריקה" שעליה לפנות את הדרך ל"עגלה המלאה" של היהדות המסורתית, טוענת הסדרה כי החילוניות היא אכן עגלה ריקה, אך דווקא בכך נעוץ כוחה. בשונה מהדתיות הדוגמטית שאינה שואלת שאלות וסגורה בפני האוויר והאור (שממנו נגזרת ה"נאורות"), החילוניות משחררת את רוח האדם "ללמוד, לדעת, לשאול שאלות". הרי לנו הנרטיב הקלאסי של הנאורות.
ואולם נשאלת השאלה: האם אנשים דתיים אינם שואלים שאלות? אינם מבקשים לדעת? לשם כך מציעה הסדרה נרטיב היסטורי רחב־יריעה, המוצג בעיקר בפרק השני. לפי נרטיב שגור זה, האנושות מתחלקת לשלוש תקופות: העת העתיקה הזוהרת, ימי הביניים האפלים, והעת החדשה הנאורה. בעת העתיקה שלטה בכיפה המחשבה החופשית מבית מדרשם של פילוסופי יוון; בימי הביניים שרר שלטון הכנסייה, שגזר על האנושות לבורות ולדוגמטיות; והעת החדשה החלה עם הרנסנס שביטא התנערות מהדוגמטיות הכנסייתית והחייאה של העת העתיקה על מדעיה ואמנויותיה הקלאסיות. משם קצרה הדרך לעידן הנאורות, שחרתה על דגלה את הסיסמה "העז לדעת" והובילה אותנו אל העת המודרנית.
מה שמשתמע מתוך הנרטיב הזה, או אולי מוטב לומר המיתוס, בן שלוש התקופות, הוא ברור וחד־משמעי: הדת (במקרה זה הדת הנוצרית, אך במשתמע הדת בכלל) היא גורם מעכב בהתפתחות האנושית. הפריחה האינטלקטואלית והתרבותית הושגה רק בעידן הנתפס כקדם־דתי, קרי העת העתיקה, או זה הנתפס כפוסט־דתי, העת המודרנית. לא אכנס כאן לביקורת החריפה שנמתחה על מיתוס זה מצד חוקרי ימי הביניים במערב, שהראו כי הללו היו הרבה פחות חשוכים ממה שנהוג לחשוב, ולמעשה הן נהנו מתקופות רנסנס משלהן כדוגמת הרנסנס של המאה ה־12, שבו החל לפרוח בין השאר מוסד האוניברסיטה (יצוין כי ביקורת זו הוזכרה בקול ענות חלושה בסדרה עצמה).
ואולם יתרה מכך יש לשאול: האם הנרטיב ההיסטורי הזה רלוונטי מחוץ למערב? האם בהקשר של המרחב המוסלמי, למשל, ניתן לדבר על התקופה שבין המאה התשיעית למאה ה־14 כ"ימי הביניים"? והרי בתקופה הזו פעל בבגדד "בית החוכמה", שבו פרחו המדעים והאמנויות במשך כ־400 שנה; ובתקופה הזו חיו פילוסופים דגולים כאבן־סינא, אלפאראבי ואבן־רושד, מתמטיקאים דגולים כאל־ח'ואריזמי (שעל בסיס עבודתו התפתחה האלגברה ועל שמו קרוי מושג האלגוריתם), או היסטוריונים גאוניים כאבן־ח'לדוּן הנחשב כיום כמייסד הסוציולוגיה.
ספק אפוא אם יש ממש בחלוקה משולשת זו של ההיסטוריה אפילו במערב, אך בוודאי שאין בה ממש מחוצה לו. ומילא לגבי העולם הערבי־מוסלמי, מה לגבי העולם היהודי שבו דנה הסדרה, העוסקת ככלות הכול בחילוניות יהודית? עבור יהודים, כמו עבור מוסלמים, "ימי הביניים" אינם ימי הביניים אלא עידן הנאורות שלנו. גדולי הרוח שלנו כמו הרמב"ם, אבן־עזרא (ששפינוזה מודה כי שימש לו השראה לביקורת המקרא שלו), אבן־גבירול או מחברי ספר הזוהר – ואלו כמובן דוגמאות בודדות – הופיעו על במת ההיסטוריה ב"ימי הביניים". גם עבור חילוניות יהודית בת זמננו אמורים האישים הללו לשמש השראה תרבותית לא פחות ואולי יותר מדמויות חשובות כמו ג'ורדנו ברונו או קופרניקוס.
זאת ועוד: אותה פריחה תרבותית לא הייתה "דתית" בלבד, שהרי גם דמויות "חילוניות" חשובות עלו על הבמה באותה תקופה. למשל חווי הבלכי, הכופר היהודי מאפגניסטן של המאה התשיעית, שכנראה הוא ולא ברוך שפינוזה ראוי להיחשב מבקר המקרא הראשון; או הוגי הקראות כענן בן דוד הבבלי או בנימין נהוונדי הפרסי, אישים שקראו תגר על סמכות החכמים וייסדו, אם תרצו לראות זאת בעיניים מערביות, סוג של פרוטסטנטיות יהודית.
טשרניחובסקי פינת בלפור
מדוע בכל זאת נזקקת הסדרה למיתוס שלוש התקופות המערבי? נראה שאין זה מקרה, כיוון שהחילוניות הישראלית רואה עצמה, במודעות מלאה או חלקית, כנציגה של התרבות המערבית המודרנית, אותה תרבות שה"אני מאמין" שלה נשען על חלוקה היסטורית משולשת זו. יתרה מזו, נראה שבראיית החילוניות כמאפיין של תקופה, קרי העידן המודרני, ולא כמאפיין של מרחב, העולם המערבי, יש משום אוניברסליזציה שלה; ככלות הכול, במרחב אנו יכולים לנוע אך בזמן (עדיין) לא. בתוך כך, האדם הדתי נתפס כאנכרוניזם וכמי שאינו בן זמנו, הזמן החילוני. אלא שכאמור, עצם הזיהוי של ימי הביניים עם הדת ושל העת החדשה עם החילון הוא עצמו מקרה פרטי, מערבי, וכך שוברו של ניסיון אוניברסליזציה זה מוטל בצידו.
אבל אם החילוניות האמורה היא בראש ובראשונה מערבית, האם ניתן לראות בה המסגרת היחידה לפריחתה החופשית של רוח האדם האוניברסלית? "חלון, פתח לחדירת אור ואוויר פנימה, להביט בעדו החוצה, ללמוד, לדעת, לשאול שאלות"? האין היא תרבות ככל שאר התרבויות, בעלת חוזקות וחולשות משלה, כפירות ואמונות משלה? האומנם החילון מטבעו "מכבד את האדם באשר הוא אדם", כלשון המילים החותמות את הפרק האחרון של הסדרה, או שמא הוא עדיין נותן העדפה לבני תרבות מסוימת, התרבות החילונית־מערבית? ומה נאמר על הבחירה להצמיד לשיר החותם את הסדרה, "שחקי שחקי" של שאול טשרניחובסקי, השיר בעל המילים האוניברסליות כמו "כי באדם אאמין", את מראות ההפגנות בבלפור משנת 2020, הפגנות שאיך שלא נתבונן עליהן מזוהות בעיקר עם שבט מסוים בחברה הישראלית? האם זוהי בחירה תמימה?
הבחירה להקדיש סדרה מעמיקה ועשויה היטב לחילוניות הישראלית היא בחירה ראויה ומבורכת. יש בכך משום התקדמות ביחס לתפיסת "כור ההיתוך" הבן־גוריוני, שראתה בחילוניות עניין מובן מאליו שאמור להיות נחלת הכלל. ואולם התבוננות ביקורתית בסדרה חושפת כי היוצרים לא הצליחו להתנתק לחלוטין מתפיסת החילוניות המערבית כתרבות האוניברסלית הכללית.
ואולי ראייה זו מהותית לתפיסה החילונית, אשר ציירה לה דמות אדם בנוסח מערבי ודימתה שהיא דמות האדם באשר הוא אדם? אולי זו נקודת עיוורון הכרחית למערכת? כמי שמאמין כי החילוניות חשובה למכלול הישראלי, אך שעליה להיות מודעת למגבלותיה ככל ציבור אחר, אני מקווה שלא כך הם פני הדברים.
נדב כהן הוא ממייסדי "ישיבה מזרחית – בית להגות, תרבות ויצירה ברוח יהדות ארצות האסלאם"
