השבוע בן של חברה טובה סיפר לי בהתרגשות שהוא עובר בית ספר, וסוף־סוף אולי יפסיקו להציק לו. הרגשתי דקירה בחזה ואיחלתי לו בכל ליבי שזו תהיה הפעם האחרונה שהוא מרגיש כך. יומיים אחרי כן, כששודר הריקוד של עדי חבשוש וארטיום ב״רוקדים עם כוכבים״ לצלילי ״ילד מטרייה״, צפו בי דברים והדמעות זלגו. ובתזמון של חודש אלול וממש שנייה לפני 1.9 חשתי שהיקום רומז לי את נושא הטור.
לא עשו עליי חרם. כלומר, לא כזה שכל הכיתה מתעלמת מקיומך או גרוע יותר – מציקה לך עד שאת רוצה להיעלם בעצמך. זה היה יותר כמו מיני־חרם, מעין טיזר אם תרצו. אבל מספיק כדי שאזכור אותו עד היום: ביום בהיר אחד, שלוש חברות שלי בכיתה ג׳ החליטו שהן לא חברות שלי יותר. היה זה ברוגז מתוכנן בקפידה מראש, כך שבאותו בוקר כשהגעתי לכיתה חיכה לי כבר פתק מקומט מודבק בסלוטייפ על הצד שלי בשולחן וכתוב בטוש כתום מקרטע: ״אנחנו לא רוצות להיות חברות שלך יותר ובטח גם יש לך כינים״ (נשבעת שכינים לא היו לי).
אני זוכרת את התחושה שתקפה אותי באותו הרגע. פיק ברכיים, התכווצות בטן, אוזניים בוערות ומחנק בגרון. זה כאילו כל הדם נוזל לך מהפנים החוצה, כאילו את עירומה וכולם מסתכלים, כאילו הלב נעצר לרגע ולא יודעים לאן להישיר מבט.
בתור ילדה ביישנית מאוד, אין לי מושג מאין היה לי האומץ, אבל ניגשתי לכל אחת מהן בנפרד ושאלתי אם עשיתי משהו רע או לא בסדר שפגע בהן. כל אחת מהן אמרה בתורה שלא, ושהן פשוט החליטו שהן לא חברות שלי וזהו. לא סיפרתי לאף אחד, התביישתי, ואת בדידות הימים האלו הספגתי לתוך הכרית בלילה. כל האירוע המכונן הזה נמשך בסך הכול שלושה ימים בודדים, אבל נחווה כמו נצח של דקות ארוכות של הישרדות עד החזרה הביתה. אחרי שלושה ימים, אמא של אחת מהן גילתה את המהלך והכריחה אותן לבקש ממני סליחה ולהשלים איתי. אני לא יודעת להגיד איך ולמה, אבל סלחתי להן מייד והשלמתי איתן. אולי פשוט רווח לי שחברות שלי שוב משחקות איתי בחצר בהפסקה ומבקשות ממני מחק בשיעור.
בשיר "ילדים" של אביתר בנאי, יש שורה שאומרת: ״וליבי כורע ומשתחווה, חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד״, וזו תפילה שבעיניי ראוי שתיכנס לסידור.
מאז אותם שלושה ימים בכיתה ג׳ זכיתי לחברים מופלאים לאורך השנים, טפו, חמסה ותודה לא־ל. וזה רק סיפור פצפון, אפיזודה חולפת של ילדים. אבל עד היום, גם אחרי כמעט שלושים שנה, עולה לעיתים רחוקות תחושת הפחד שתכף מישהו ימסור לי פתק מקומט עם שאריות סלוטייפ, כתוב בטוש כתום מקרטע.
