השבוע לפני עשר שנים בדיוק ישראל ואני ישבנו בחדר של אברם. הייתה בו ספה ירקרקה מתפוררת אבל נוחה, מאוורר עייף ומערכת סטריאו מגושמת עם אנטנת חוט. ואנחנו ישבנו שם בהפסקת צהריים בגופיות וציציות ושמענו מוזיקה ברדיו. מזג האוויר היה לוהט. מזגני החלון הישנים עבדו שעות נוספות והשמיעו רעש נורא שכבר הפך הרגל.
אלול בישיבה. בזמן סדרי הלימוד בית המדרש המה מפה לפה. אצל כולם ללא יוצא מן הכלל היה איזה אטרף בעיניים, איזו שאיפת לב, איזו רצינות במבע הפנים. אין מה להגיד, אלול עושה את שלו, ואפילו סדר מוסר – זה שבמהלך השנה מסתמן כזמן מת יחסית – באלול היה הופך לחצי שעה שוקקת בחורים צעירים ומבוגרים מתנדנדים במקומותיהם בכובעים וחליפות וקוראים בשפתיים דולקות מתוך ספרי המוסר הישיבתיים הקלאסיים: אורחות צדיקים, שערי תשובה ומסילת ישרים.
אפשר להגיד הרבה דברים על האלול הישיבתי. גם אני כתבתי עליו לא אחת. יש רבים וטובים שאלול בישיבה היה מרומם אותם רוחנית וממלא להם את הנשמה באור, אבל עבור בחורי ישיבה רבים בהווה ולשעבר, אלול בישיבה היה לא הכי טוב, שלא לומר שורט את הצורה. הלחץ הזה שהיה באוויר ואימת הדין הממשמש ובא וייסורי המצפון של גיל הנעורים ומזג האוויר החם ושיחות המוסר הנוקבות והסיפורים המיתולוגיים פשוט לא עשו להם טוב והכניסו אותם למין קפסולה כזו מטורללת שעשויה גם מרצון ושאיפות ושטייגען אבל גם מלחץ חברתי ויראה נפולה ומתח נפשי.
אם אני בורר מילים בזהירות אני יכול לשתף במחשבה אישית, שבעיניי, בעולם החרדי בכלל ובעולם הישיבות בפרט אין עיסוק מהותי במידת האמת מהפן המוסרי שלה
בכל מקרה, בהפסקת הצהריים ההיא ישבנו על הספה הירקרקה בחדר של אברם ושמענו מוזיקה ברדיו ואז בתום השעה הגיעו חדשות ולקראת סיום המהדורה הקריין בישר שהיוצר והמוזיקאי גבריאל בלחסן נמצא ללא רוח חיים בצריף ביתו שבמושב תלמי־אליהו. ואני, איך ששמעתי את הידיעה הזו הרגשתי את הדם אוזל לי מהפנים וראיתי את ישראל מסתכל עליי וגם הוא היה חיוור, כי גם ישראל וגם אני אהבנו מאוד את גבריאל בלחסן, והבשורה הפתאומית על מותו הכתה בנו. כעבור רגע ארוך קמנו ויצאנו מהחדר של אברם, הדלקנו סיגריות ושתקנו. אחר כך ניסינו להיזכר מתי הייתה הפעם הראשונה ששמענו את גבריאל ואיך הכול התגלגל משם.
מה אני אגיד לכם, בחור בישיבה חרדית שפתאום נחשף לשירים של גבריאל בלחסן זה לא דבר של מה בכך. הוא נדרש לגשר על פערים עצומים כדי להיכנס לעולם של גבריאל. ואלה לא הפערים הרגילים שבחורי ישיבה צריכים ״להשלים״ כשהם צופים במשחקי ספורט או מקשיבים למוזיקה לועזית או צופים בפאודה בצימר בבין הזמנים. לא. אלה פערים מסוג אחר. יכול להיות שגם אנשים שאינם בחורי ישיבה יתקשו לגשר על הפערים האלה במפגש איתו. כי גבריאל בלחסן היה נשמה בלתי רגילה וסיפור החיים שלו הוא קשה ועצוב ובלתי רגיל והכתיבה שלו והנגינה שלו והשירה שלו היו עשויות מהחיים שלו ממש. בלי לייפות אותם ובלי לתווך אותם ובלי לעדן אותם. ככה. כמו שהם. ולא לכל אחד זה פשוט לעיכול. לרוב לא. אבל אצלי זה היה אחרת. אני התאהבתי בגבריאל משמיעה ראשונה, ומבעד לטקסטים החשופים שלו הצלחתי למצוא אליו חיבור נשמתי עמוק שאני מתקשה להעלות על הכתב במילים בהירות. וככה גם ישראל. ואפילו שסיפורי החיים שלי ושל ישראל רחוקים שנות אור מסיפור חייו של גבריאל, קיים כנראה איזה תדר של נשמות שקולטות זו את זו.
הרבה אנשים מתארים את גבריאל בלחסן כאיש אמת. אמת במובן הכי עירום שלה. הכי כעור לעיתים. אמת לאמיתה. ואם אני בורר מילים בזהירות אני יכול לשתף במחשבה אישית, שבעיניי, בעולם החרדי בכלל ובעולם הישיבות בפרט אין עיסוק מהותי במידת האמת מהפן המוסרי שלה. תמיד נלווית לזה איזו מלאכותיות קלה. איזו משחקיות. איזו גישת בת יענה כזו. ואני בטוח שעבור רבים וטובים הגישה הזו היא־היא האמת. שהרי האמת, כידוע, היא דבר מתעתע וכל אחד בטוח שהיא בצד שלו והאמת עצמה זורמת עם כולם ונותנת לכולם איזו הרגשה מטעה כזו שהיא בצד שלהם. וזה אפילו אחד מסימני עקבתא דמשיחא, ״והאמת תהא נעדרת״ שנעשית עדרים־עדרים והולכת לה.
סמלי בעיניי שגבריאל בלחסן זכר צדיק לברכה הלך לבית עולמו בחודש אלול, חודש שבו אנו זקוקים יותר מכול לדיבור של אמת. דיבור של כנות. גם אם הוא לא הכי יפה. גם אם הוא לא הכי פוטוגני. אני רוצה להיות אני. אני רוצה להיות אמיתי. והוא לימד אותי הכי טוב את השיעור הזה בחיים. לזכרו הטוב.
