לפני כמה שבועות הקשבתי לפודקאסט מעניין עם חמי פרס, בנו של שמעון פרס ז"ל. רוב השיחה התמקדה בתחום עיסוקו של פרס – השקעות הון סיכון בהייטק, אך היא סטתה לכמה דקות, איך לא, כאשר עלתה הסוגייה הפוליטית האקטואלית. המראיין העיר משהו על כך שהוא מניח שפרס הולך בדרכי אביו ולכן בודאי הוא מושפע מהשמאל הפוליטי. חמי יצא בתקיפות כנגד ההנחה, וקבע: "אני קדימני". הוא הסביר, שהוא לא בוחן דברים לפי שמאל או ימין, כמו איזה פוליטיקאי, אלא רק על פי מה שמקדם אותנו קדימה – קדימני. כלומר אם אני מבין נכון את תפיסתו של פרס, האדם הממוצע לא מעוניין או לא מסוגל ללכת קדימה בקו ישר אל עבר הטוב מכיוון שהוא נתון מתוך חולשה אנושית להשפעה פוליטית, והשפעה פוליטית זה רע. לצד אלו ישנם מעטים המצליחים לרומם עצמם מעל להטיות של ימין ושמאל, ולשפוט דברים פשוט לפי מה שטוב. הטוב האובייקטיבי!
הגישה הזו הייתה מוכרת לי מאוד מלימודי המשפטים שלי. ברור לי שאהרון ברק הוא אחד מאלו הקדימנים. הוא איננו ימני או חלילה שמאלני. לא לא, הוא פשוט יודע כיצד לפתור מחלוקות באופן שיוביל אותנו העם אל הטוב האובייקטיבי. אבל מה טיב המעלה המיתית הזו? במסגרת השיח בנושא גבולות השפיטות בבג"צ נשמע פעמים רבות המושג "חוש המומחיות של המשפטן". אותו חוש מאפשר לשופט למשל, בניגוד לעמדת הגורמים הביטחוניים ומבלי להידרש לשיקולים תקציביים של הממשלה, לפסול את מדיניות הממשלה בנושא מיגון כיתות לימוד בעוטף עזה ולכפות מדיניות מיגון משלו. כמו כן בזכות אותו החוש שופט, על אף שהוא נעדר כל ידע צבאי ואינו נושא בשום אחריות כלפי חיילים, ידע טוב יותר מהי הדרך הטובה ביותר לעצור מבוקש בשטח עויין, ומהי דרך "רעה" שיש לפסול.
מכאן נטבע בעצם המונח המפורסם "הכל שפיט" בידי השופט ברק הגורס כי כל נושא שהוא, כולל ויכוח אידיאולוגי שמפלג את החברה, הוא בר פתרון "משפטי" קסום. אם תחשבו על זה, זה גאוני. למה לנו בכלל כל הוויכוח הפוליטי, אותו תהליך המוני ומתלהם, שכולל אנשים שמדברים עם הידיים, אם אפשר פשוט לשקול את השיקולים לפי אותה מכונה שיפוטית מופלאה המייצרת לנו פתרון אקסיומטי שיוביל אותנו אל הטוב האובייקטיבי. אם פעם נשמרה לעם הזכות הפוליטית לקבוע בנושאי מדיניות המשפיעים על חייו ואמונותיו, כמו הוויכוח על גיוס בחורי ישיבות חרדים, האם מינוי ממשלתי הוא ראוי או לא, המלחמה בתנועת החרם, גורל הקיום היהודי ביהודה ושומרון, צביון המדינה, הטיפול במסתננים, גובה קצבאות זקנה או נכות, פיתוח משק הגז הטבעי, הרי שעדיף פתרון "קדימני" שאיננו חלילה פוליטי.
בתחילת החודש, במהלך דיון בעתירה כנגד חוק יסוד המכוונת לבטל דה-פקטו את תוצאות הבחירות, הצהירה נשיאת העליון, אסתר חיות כי הם (בבג"צ) "מתעקשים להיות א-פוליטיים", נזכרתי גם בשופטת העליון לשעבר שטרסברג-כהן שסירבה למצוא קושי בעובדה שהיא מכהנת בראש גוף הביקורת על חבריה השופטים מכיוון "ששופט הוא בראש ובראשונה עצמאי ולא תלוי בשום דבר אלא רק בעקרונות היושר, הצדק, ההגינות והמוסר". נזכרתי בבני גנץ שהבטיח עם כניסתו לפוליטיקה ש"אין ימין או שמאל, ישראל לפני הכל", ביאיר לפיד שתמיד בעד מה שטוב ונגד מה שרע, ובעמדה שפרסם פרופ' עופר קניג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה במרץ 2020 לאחר סבב הבחירות השלישי התומכת בהקמת "ממשלת מומחים טכנוקרטית שחבריה אינם פוליטיקאים" אשר "תחלץ את המדינה מהבוץ". וכיצד אותה ממשלה "קדימנית" של המכון תחליט על הרכב התקציב, על מדיניות ההתיישבות ביו"ש, או בנושא המלחמה בטרור? נכון מאוד, לפי מה שטוב.
קודם כל שכולם יסכימו שהפוליטיקאים מושחתים
אבל כל זה לא מספיק כדי לשכנע את ההמון להסכים למסור את חירותו לגוף שהוא לא יכול לשלוט בו או להתערב בהחלטותיו, להבין את שיקוליו ואת תהליך קבלת ההחלטות, לבקר אותו או לפטר את חבריו. בכדי שזה יקרה על הציבור לעבור תהליך ארוך, שבסופו יבין שנבחריו – כלומר פוליטיקאים, זה דבר רע. כולם מושחתים, כולם רודפי בצע ושררה, ואין לסמוך על אף פוליטיקאי באשר הוא כזה. אבל השופטים? טבעם הפוך מעצם היותם שופטים, הם "שומרי סף".
בתכניות הפריים-טיים ובשאר אמצעי התקשורת יציגו נבחרי ציבור באור גרוטסקי ואפילו משפיל. אנחנו מריעים לזה, כי אנחנו יודעים שמשמעות הדמוקרטיה היא שאסור לנהוג במנהיגים בגלוריפיקציה של כת דתית. אבל האם בארץ נהדרת לעגו אי פעם לשופט או ליועמ"ש? הטלוויזיה מלאה בתכניות תחקירים "בועטות" שעוקבות אחר נבחרי ציבור, וביקורת אמיצה כנגד פוליטיקאים היא ערך עיתונאי ממעלה ראשונה. לעומתם, רבים מהשופטים במדינת ישראל באים מהפרקליטות, יש להם כוח עצום ולרשויות האכיפה יש ניגוד עניינים אינהרנטי לחקור אותם. לכאורה, די קל להיות שופט מושחת, ועדיין, התקשורת איננה מתעניינת בהם בכלל (להוציא את מספר עיתונאים בודדים). יש לנו את היועץ המשפטי לממשלה, "מבוגר אחראי" בעל סמכויות מפליגות ומופרכות שמנטר כל צעד של חברי הממשלה. יש גם יועץ משפטי לכנסת, יש משנים ליועמ"ש ועוזרים. כולם כמובן אנשים "טובים" מטבעם, "שומרי סף" שלא נוטים כמנהג בני האנוש המוגבלים לאחוז באמונות פוליטיות מושחתות של ימין ושמאל. האם בבית המשפט יש שומרי סף כלשהם?
עקרון שלטון החוק, אחד הכללים הבסיסיים ביותר בכל דמוקרטיה, גורס שכל אדם, עשיר ועני, משתמט וטייס קרב, הדיוט ואקדמאי, פוליטיקאי ושופט עליון, חייב להיות כפוף לחוק. אולם בעשורים האחרונים באמצעות שלל כלים שפיתח בית המשפט העליון הישראלי כמו פרשנות אקטיביסטית קיצונית, הקונספט של "עותרים ציבוריים" וזכות עמידה בלתי מוגבלת, החלת מושגי שסתום ערטילאיים כמו "סבירות" או "מידתיות" והרחבתם, בית המשפט ניתק עצמו לחלוטין מהכפיפות לחוק. לאחרונה הבהיר בג"צ כי אף נורמות שהוא עצמו מחשיב כ"חוקתיות" אינן מגבילות אותו, ובכוחו לשנותן.
כמו הכנסייה הקתולית
האמת האקסיומטית שמנחה את בית המשפט, בהיעדר הסמכה בכל מקור כתוב אחר, היא כמו אותה דת שהנחתה את הכנסייה הקתולית בימי הביניים. אז, בניגוד לעמדת הכנסייה, טען גלילאו גליליי בתוקף כי כדור הארץ סובב סביב השמש. גליליי הועמד לדין, נאסר, וזכה לבוז גורף. באותה תקופה, ההסבר המדעי של הכנסייה לכך שאבן נופלת לכיוון האדמה היה מכיוון שזה "טבעה" של האבן, ולעומתה האש "טבעה" לעלות מעלה לכיוון הירח. הכנסייה בכוחה העצום משך שנים ארוכות קידמה את האמונה שעמדתו של המוסד הקתולי היא בעצם אקסיומה ודאית פשוט מעצם כך שזו דעתו.
כדי ליישב חלקיק מהאנומליה הזו, כאשר ניגש בית המשפט לדון בנורמות חוקתיות עליונות, הוא מציין כי הוא שואב את סמכותו מ"ערכי היסוד של השיטה". לנו, להדיוטות הטמאות, רשימת ערכים זו מעולם לא נתגלתה, העם מעולם לא הביע דעתו עליהם ובוודאי לא הביע את הסכמתו להיות כפוף להם. ממש כפי שלא הורשה לעלות עם משה אל הר סיני או להצטרף אל הכהן הגדול בתוך קודש הקודשים של המקדש.
כיום יש מי שרוצה להשאיר את היכולת לקבוע באופן אבסולוטי מהי האמת האקסיומטית בידי גוף אחד בלתי נבחר, על בסיס אמונותיו בלבד, ולהחליט שעמדה אחרת היא כפירה. זוהי תופעה שאיננה נשענת על מקור הסמכה חיצוני, על מחקר אמפירי או הסכמת הנתינים. זוהי תופעה דתית.
בכל הנוגע לתפיסות עולם, כל בני האדם שווים. אין ביניהם כאלו שנגעה בהם יד האלוהים, ודעה אנושית לעולם איננה אמת אובייקטיבית. מי שלא סברו כך בעבר סייעו להצדיק צורות משטר אוליגרכיות, אריסטוקרטיות ואוטוקרטיות, כדי לשמר את כוחו של המיעוט לשעבד את הרוב, היה צורך לייחס לו תכונות מיתיות על-אנושיות. הדמוקרטיה מניחה בבסיסה כי לכל אדם יש קול אחד, שווה, שמייצג את הדעה שלו מכיוון שאין באמת דרך להכריע, באופן מתמטי, מדעי, מהו "הטוב האובייקטיבי" ומהי "אמת מוחלטת".
