לפני שבועיים היינו בנופש משפחתי. כדרכם של יהודים הלכתי להתפלל בבית הכנסת, וכדרכם של דתיים גלגלתי שיחה עם הרב המקומי, כדי לאשש את חוק הדתיים השלובים. סיפרתי לו שאני גר בשנה האחרונה בקרית מנחם, וגם ציינתי את שם הרחוב. זה מאוד שעשע אותו; הוא אמר שהוא ירושלמי במקור, וכשהוא היה ילד אף אחד לא היה מעלה על דעתו שבנאדם כמוני – כלומר אשכנזי – יגור ברחוב הזה. ובקצת יותר רצינות הוא הוסיף: זה היה הרחוב הכי גרוע בירושלים.
זו לא הפעם הראשונה שאני שומע סיפורי זוועות על הרחוב בשנות התשעים. חברה של אשתי שגדלה בשכונה סיפרה שבנות השכונה לא העזו לעבור ברחוב הזה בלילה. אחד מרבני הקהילות המקומיות סיפר שכשהוא הגיע לשכונה אחרי החתונה, כל הדירות מתחת לגובה הרחוב לא היו ראויות למגורי אדם, ושימשו כמאורות סמים ודברים גרועים אחרים. חבר נוסף סיפר לי שאשפה כיסתה את כל הקומה התחתונה; אנשים לא טרחו לצאת מהבניין וללכת עד הפח (ואולי גם שירותי התברואה לא סיפקו ביצועים מרהיבים), ופשוט השליכו את האשפה מהחלון.
שיעור מולדת
שיעור היסטוריה קצר: קריית מנחם הוקמה כדי לקלוט את תושבי מעברת בית מזמיל (שהרב חיים סבתו מתאר בצבעים עזים בספריו), והורכבה בעיקר מאוכלוסיות חלשות – בהתחלה עולים חדשים ממרוקו, הונגריה, מצרים ופולין, ומאוחר יותר קלטה גלי עלייה נוספים – ממדינות חבר העמים ומאתיופיה. כפי שאפשר להסיק, הבניינים בשכונה הם לא בדיוק מגדלי אקירוב, יותר מה שמכונה "שיכוני רכבת" ענקיים, שבע או שמונה קומות של דירות שלושה חדרים. ברחוב שלנו, למשל, יש לפי החשבון שלי בערך 800 דירות – היישוב שבו ההורים שלי גרים בו נכנס בתוכו פעמיים.
עם הזמן הגיעו לשכונה לא מעט אנשי רפואה ומחקר, שנוח להם לגור סמוך להדסה עין כרם, אבל הם הגיעו לרחובות חדשים ויפים יותר. ואז, בתחילת שנות התשעים הגיע לקריית מנחם הקיבוץ העירוני "ראשית", קומץ של אנשים נחושים שהחליטו לקדם את השכונה והתיישבו דווקא ב"רחוב הכי גרוע בירושלים". לקחה להם שנה לפנות את כל האשפה, ועוד זמן ארוך לסלול שבילים, לנטוע עצים ולשקם מבנים, ובדרך הם גם נכנסו ללא מעט כיפופי ידיים עם הגורמים שצברו כוח בשכונה. במקביל, גם תושבי השכונה הוותיקים התחילו להיאבק על הזכויות שלהם, והביאו פרויקטים של העירייה שיקדמו את השכונה.
כשאנחנו הגענו לשכונה, לפני שנה וכמה שבועות, לא ידענו את כל זה. לא ידענו שבשכונה לא היו פעם גני שעשועים נורמליים אלא בעיקר משטחי חצץ עם מתקן וחצי, כי השכונה מלאה פארקים וריאות ירוקות; לא ידענו שלא היו מוסדות חינוך טובים, כי היום יש היצע נרחב מאוד של גנים ובתי ספר; הכבישים נוחים, התחבורה הציבורית סבירה, יש מרכז מסחרי גדול ועוד אחד או שניים קטנים, והרחובות שוקקים ומוארים עד השעות הקטנות של הלילה.
וזה לא שהאוכלוסייה התחלפה – כלומר, יש שכבה לא קטנה של סטודנטים, כמה קהילות דתיות-לאומיות ועוד כמה נציגים מאוכלוסיות חזקות יותר, אבל יש גם הרבה מאוד עולים ותיקים ועולים חדשים יותר, רק אצלנו בבניין יש משפחות שדוברות רוסית, אמהרית וספרדית. קריית מנחם עוד מלאה באוכלוסייה חלשה, מקרי סעד ואנשים שצריכים סיוע מהרווחה, והבניינים הישנים (שחלקם לקראת פינוי-בינוי) דולפים מדי חורף ולפעמים גם בקיץ. ועדיין, השכונה הפכה עם השנים למקום הרבה יותר טוב, בשביל כל תושביו.
שכירות גבוהה במקום אשפה ברחוב
שני האתגרים העיקריים שאנחנו צריכים להתמודד איתם בשכונה, סיפרתי לאותו רב נחמד מהנופש, הם לא אשפה ברחובות, לא אזורים בלתי סימפטיים ולא גורמים עברייניים, אלא השכירות הגבוהה (הרבה יותר מאשר ביישוב) ומצוקת החניה. כשבממוצע כל משפחה ברחוב – הרחוב הכי גרוע בירושלים, כזכור – מחזיקה מכונית אחת לפחות, בשעות הערב כמעט בלתי אפשרי למצוא מקום חניה, ואני נאלץ להשאיר את הרכב רחוב אחד למטה, ולטפס ארבע קומות ברגל.
אולי דווקא בימים כאלה, כשיש אווירה כבדה של דכדוך ותקשורת שמתאמצת אפילו יותר מהרגיל להדגיש את מה שרע, שווה לעשות זום-אאוט, לראות את ההתקדמות האדירה של קריית מנחם בתוך כל מדינת ישראל, ולהיזכר בנס שאנחנו חיים בו.
