ואז הגיע המשפט שממש לא רציתי לשמוע: "אבא, אני רוצה באנג'י"

יש כל מיני הסכמים לא כתובים בינינו ובין המדינה – ולא, אני לא מדבר על החוזה הדמיוני שמאפשר לטייסים לסרב להגן על המדינה כי הצבענו למישהו שהם לא אוהבים. אני מדבר על זה שכולנו נוסעים מהר מדי בכביש 6 כי יש הסכם לא כתוב שאין שם משטרה. אני מדבר על זה שהבחור בפיצוצייה יהיה פחות נחמד אלינו אם אנחנו רק אוספים חבילה. ואני מדבר על זה שכולנו מסכימים שבשבועיים האחרונים של אוגוסט אנחנו ממשיכים לעבוד, כשלצידנו יצורים קטנים שאין מי שיעסיק אותם בזמן שאנחנו מפרנסים אותם.

הסכמים יש לכבד, אבל ד"ר זמרי ואני רואים את ההסכם אחרת. אני חושב שיש לשרוד את השבועיים האלה ולחכות שייגמרו. ד"ר זמרי טוענת שזו הזדמנות לחוות חוויות ושיש לנצל את השבועיים האלה עד תום. לכן נפתחה אצלנו בבית קייטנה, ובכל יום אחרי השידור ברדיו אני מצטרף לרביעייה באחת מן האטרקציות באזור.

יש אטרקציות שמאפשרות לילדים ליהנות בזמן שאני נח, ויש כאלה שאשכרה הלכנו אליהן. אגב, כדי להכין את רשימת האטרקציות האלה ביקשה הדוקטור מכל אחד מהילדים לבחור חמש אטרקציות שהוא היה רוצה להספיק. אחרי שהזאטוטים הציעו פעמיים להישאר בבית, להכין פופקורן ולראות סרט, היא גירשה אותי לחדר ושניהם נשברו בחקירה והודו שזה היה רעיון של אבא.

איזה מין טיפוס

מתברר שהילדים חובבי אקסטרים. הם לא ירשו את זה ממני. ניסיתי להציע להם באולינג או קולנוע, אבל הם רצו לגלוש בגבהים ולעלות על רכבות הרים. אני לעומתם סולד מזה, כלומר פחדן. זה לא שיש לי פחד גבהים מוצהר, זה שיש לי פחד גבהים לא מוצהר.

אני שונא לונה פארקים, שונא מגלשות ענק, מתעב קפיצות באנג'י, אומגות וכדומה, ואם תציעו לי לצנוח צניחה חופשית אני אקפל את הקשר שלי איתכם באופן מסודר ואזרוק אותו ממטוס מעל השרון. אף פעם לא הבנתי את הקטע. אומנם כשהייתי בטיול אחרי הצבא קפצתי באנג'י, אבל רק כי שלושה חברים שטיילו איתי רצו באנג'י והדבר היחיד שמלחיץ אותי יותר מגובה הוא לחץ חברתי.

הילדים לעומתי נטולי פחדים בכלל. פלג כבר שנה מחכה להגיע למטר ושלושים, כי זה הרף לכל המתקנים המגניבים בלונה פארק. הקטנים מכורים לקירות טיפוס, שנקראים ככה כי כשאתה רואה את הילד שלך תלוי בין שמיים וארץ בגובה עשרה מטרים וצורח על המדריך שיוריד אותו – אז מתבהר בדיוק איזה טיפוס אתה.

בהמשך ישיר לכך, השבוע קיבלתי לטלפון הודעת מיקום עם הקלטה שדורשת: "תגיע, אנחנו שם". ממש לפני ירושלים, אחרי פנייה קלה שמאלה, הופיע מולי הסיוט שלי: מבנה ענק עשוי כולו חבלים, כבלים, קרשים, צמיגים ורשתות. ארבע קומות של תאונה קטלנית שמחכה לקרות.

מיד כשנכנסתי שמעתי את העולל צורח מגובה שעוללים לא אמורים להיות בו "אבא, תראה אותי". הסתכלתי אליו ומיד צעקתי לו שירד כי זה מסוכן. שנייה אחר כך שמעתי צעקה מהקומה הרביעית: הדוקטור עמדה על צמיג רזרבי שקשור בין שני חבלים ואמרה לי "מאמי זה בסדר, אני לידו". עניתי לה שזה ממש לא מרגיע אותי שאישה שלא עוברת יום בלי מעידה טובה, גם אם היא דוקטור, נמצאת "לידו" בגובה כזה.

הקטנים היו על קיר טיפוס, וכשראו אותי קפצו משמחה וביקשו לעלות לאמא. המדריך הסביר לנו איך בדיוק מעבירים את הרתמה מכבל לכבל בלי ליפול ולמות. שאלתי 16 פעם אם זה בטוח והוא ענה לי שכן, והוסיף קריצה קטנה שלא הרגיעה אף אחד אבל הצחיקה אותו.

עליתי עם שניהם לקומה הראשונה והתחלנו את המסלול, שכלל צעידה על קורות עץ, זחילה דרך גלילי רשת שלא מותאמים למשקל שלי וקפיצה בין צמיגים. בשלב מסוים הזאטוטית התחילה לבכות, וניסיתי לנצל את זה כדי לרדת מהסיוט. אבל הזאטוט אמר שהוא רוצה להמשיך. מדריכה נחמדה חילצה את הקטנה והורידה אותה למטה בעוד אני והזאטוט ממשיכים להתקדם במעלה המבוך.

אבא באנג'י

רגע לפני הקומה השלישית אמרתי לזאטוט שאני חושב שעלינו מספיק ואפשר כבר לרדת. הוא הסכים איתי. כנראה קלט שאבא שלו לא מסתדר עם גובה, אולי כי צרחתי "השם ישמור" בעודי מחזיק אותו ביד אחת וכבל מתכת ביד השנייה. חיפשתי את הדרך לרדת למטה במהירות אבל אז גיליתי שהמבוך הזה הוא כמו חיסכון בבנק עם ריבית טובה: אין תחנות יציאה.

אחרי שעה של כמיהה לספה וסרט טוב הגענו למטה. חשבתי שסיימנו עם זה, אבל אז הגיע המשפט שממש לא רציתי לשמוע באותו רגע: "אבא, אני רוצה באנג'י".

עלינו לבחור בעמדת הבאנג'י. הגשתי לו שני כרטיסים, והצבעתי על שני הילדים. שירן ביקשה שאצלם אותם קופצים, אבל כשהבנתי שזה ידרוש ממני להתקרב לקצה ביקשתי שבמקום שאצלם הם פשוט יזכרו מה היה ויספרו לאמא.

הזאטוטית נקשרה ראשונה. ביקשתי מהמדריך שיבדוק שהיא קשורה. הוא בדק שוב כי קלט שאני מזיע בגבות. היא התקרבה לקצה, קצת פוחדת, אבל קפצה – בעוד אמא שלה צורחת מלמטה שהיא גאה בה. הזאטוט נקשר גם הוא לכבל וקפץ נטול פחד. המדריך החביב והסדיסט שאל מה איתי, ולמה אני לא קופץ.

תירצתי שאין לי כרטיס לבאנג'י. הוא חייך אליי ואמר "עזוב, עליי, בוא תקפוץ". אמרתי שכואבת לי הכתף. הוא אמר שזה בסדר, כי הרתמה תופסת במותניים. אמרתי לו שאני מעל תשעים קילו. הוא אמר שהכבל מחזיק מעל 300. אמרתי לו שהוא חתיכת נודניק ושייתן לפחדנים לרדת משם במדרגות כמו בני אדם.

הוא הניח יד על כתפי ואמר בקול של בן 17: "אחי, חיים רק פעם אחת". הורדתי את היד שלו מהכתף, הנחתי את היד שלי על הכתף שלו, ואמרתי "בדיוק אחי, חיים רק פעם אחת". ירדתי במדרגות.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il