הפיגוע המזוויע השבוע שבו נפצע אריה גוטליב ונרצחה בת שבע ניגרי מול עיני בתה הצעירה הוציא ממני כעס שלא חשבתי שקיים.
כאבתי ועודני כואבת את הרצח, אבל יותר מזה, הפיגוע – שהגיע מיד אחרי רצח האב ובנו בחווארה בשבת – הפחיד אותי באמת.
זה לא שפיגועים אחרים לא מפחידים אותי. הם כן. כולם. הם תמיד תופסים אותי לא מוכנה. הם גורמים לי לחוסר תפקוד במשך שעות, ואז לתחושת שיבוש מוחלטת. אני מתקשה לשמור על שגרה ומאבדת אחיזה במציאות, עד שאני איכשהו נרגעת וחוזרת לחיי הרגילים.
אבל הפעם זה היה אחרת. הרצח הזה עורר אצלי כעס וטרוניה גדולים במיוחד.
מפיגוע לפיגוע, מזעזוע לזעזוע, אני תוהה אם גבו של הגמל כבר קרס מרוב הקש שהנחנו עליו, או שמא הוא עוד חסון ואיתן ובנס עדיין לא נשבר. איך עוד קש ועוד קש לא מביאים להתקוממות שלנו כלפי המצב, שהולך ונהיה מזעזע וקטלני ככל שהימים עוברים?
אם לפחות אחרי כל נרצח היו קמים חברי הממשלה ואומרים בפה מלא: זו האחריות שלנו, לוודא שזה לא יקרה יותר
ברצינות, הייתי רוצה לדעת אם זו רק אני, שלא מבינה איך ייתכן שמדיניות ההכלה שחברי הממשלה הזאת סלדו ממנה בעבר הפכה לאופנה האחרונה גם בקרבם. שהתגובה שלהם מתמקדת בעיקר בהכלת נרצחות ונרצחים. ועוד אחד, ועוד אחת, ואם אפשר בזוגות וקבוצות ומשפחות כן ייטב, עם יכולת ההכלה שלנו.
על פחות מזה, דרשו רבים ורועשים ממני לקחת אחריות ולשנות את מדיניות הביטחון. על מעט מזה, בפער, דרשו חבריי, בני המחנה שלי, שמי שמנהל את כל העסק יניח את המפתחות בראש מושפל ויודה שאינו יכול עוד. על אירועים חמורים פחות יצאנו לרחובות ודרשנו תשובות מספקות. ועכשיו מה שאנחנו עושים הוא פשוט לשבת ולתת לאויבים שלנו לטבוח בנו בלי חשבון.
יש לי שישה ילדים לגדל פה, והייתי רוצה גם אני להיות פנויה לשאלה אם תיפתח או לא תיפתח שנת הלימודים הקרובה. האם יש לי מספיק כרטיסים להצגה אחרונה לפני פתיחת השנה, האם אספיק את סוף העונה בקניונים ואגיע מוכנה לחגים הקרבים ובאים.
ובמקום זה, מה? במקום זה אני מוצאת את עצמי מחשבת סיכונים בדרכים, ובודקת לוח זמנים של מטווחים ואפשרות להוצאת רישיון לנשק. במקום זה, שנתי נודדת בכל פעם שאחד מילדיי נוסע ואין לי ודאות כיצד יחזור.
מינוס מעמיק
אל תגידו לי לא לתת לזה להשפיע עליי. אל תנחמו אותי בעובדה שהנה תגברו עוד קצת את האבטחה בכביש. הנה עוד מוצב של חיילים במרחב חווארה, הנה עוד מבצע איסוף נשק מוצלח. מצטערת, אני כבר לא קונה את זה.
אין מה לעשות, כזו אני. שטחית ותמימה. רמת האמון שלי תלויה במבחן התוצאה, בתחושה שהדברים שקורים הם אכן לשביעות רצוני ובהתאמה לפתק שהכנסתי לקלפי. ובואו נגיד שהחשבונית המוגשת על ארבעת החודשים האחרונים מכניסה את האמון שלי בממשלה למינוס שרק הולך וגדל.
מילא אם הייתי מרגישה שיש למי לפנות בתחום הביטחון. מילא אם הייתי רואה במקביל לפיגועים בכבישי יהודה ושומרון גם התפתחות, התרחבות, הסדרה ומהלכים מדיניים פורצי דרך שיאזנו את תחושת חוסר הביטחון. מילא אם היו מחברים את חוות גלעד לחשמל ולמים כמובטח ומסדירים עוד ועוד מההתיישבות הצעירה.
ויודעים מה, אם לפחות אחרי כל נרצח היו קמים חברי הממשלה ואומרים בפה מלא – זו האחריות שלנו. יש לנו תוכנית. נעשה הכול כדי לוודא שזה לא יקרה יותר.
אני חוזרת – שזה לא. יקרה. יותר.
אז אולי עוד הייתי מסוגלת לשמור על האיפוק והגיבוי ולמעט בביקורת.
אבל מה יש לי ביד? בנסיעה הבאה אל מחוץ ליישוב, למה שלא ארעד מפחד שמא אני הבאה בתור? מה, מלבד השגחה פרטית צמודה ומין הדחקה לא ברורה שאני מצליחה לסגל לעצמי, מבטיח לי שאת היום הזה יסיימו ילדיי בריאים ושלמים בדרכים?
האם למישהו ממנהלי המדינה הזו יש תשובה מבטיחה ומרגיעה לתת לי, כך שאחזור להתמקד בדברים חשובים יותר, שמקדמים את איכות חיי?
מלבד ההגעה לזירת הפיגוע מאוחר מדי, והקריאה לתפוס את המחבל, האם מישהו מכם הצליח להביא להישגים שיסירו את תחושת הטרור מרחובותינו?
קבורת האמון
הבטחתם ביטחון.
זה לא סתם שלט בהפגנה עייפה שרק בני נוער בוחרים ללכת אליה.
הבטחתם שיהיו לכם התשובות המספקות, או לפחות הצעדים הראשונים לאפשר לנו איכות חיים כאן ובכל מקום בארץ.
בשביל זה יצאתי לבחור בכם בקלפי. בשביל זה ולא בשביל שום דבר אחר. הבטחתם, ואיפה אתם?
עם כל הלוויה שמתרחשת, וקרתה כי אתם לא עומדים במילתכם – אני קוברת עוד קצת את האמון והביטחון שהיו לי במי שאחראי על ביטחוני.
והדם הזה, כמו הדם שבא לפניו, על הידיים שלכם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
