העולם מתחלק לשני סוגי אנשים בלבד: אלו ששומעים חדשות ואלו שלא. ב"חדשות" אני מתכוון לכל הסוגים של תקשורת ההמונים, הישנה (רדיו, עיתונים, טלויזיה) והחדשה (אתרי חדשות ורשתות חברתיות). סוג אחד של אנשים קורא עיתונים, "מתעניין" בחדשות, רואה טלוויזיה, גולש בפייסבוק, צריך לדעת "מה קורה במדינה" ו"מה חדש". הסוג השני לא עושה דבר מכל אלה. הוא בדרך כלל טרוד בעסקיו, במשפחתו ובסביבתו הקרובה. קל מאוד להבחין בין שני סוגי האנשים. הסוג הראשון של האנשים נע תמיד בין דכאון, זעם וחרדה, כי אלה הרגשות שאמצעי התקשורת האלה מפיצים יותר מכל. הסוג השני לא.
יש דפוסים קבועים למפלי התבהלה ששופעים בתקשורת ההמונים. לתקשורת הישנה היו מסורות קבועות והתקשורת שהייתה אמורה להיות "חדשה" המשיכה בדיוק מאותו המקום. בחורף פחד משיטפונות וזעם על הממשלה, פחד מסופות וזעם על חברת החשמל, בקיץ פחד ממיתות משונות בתוך רכבים סגורים ובבריכות ביתיות, וכמובן זעם על הממשלה. בשאר עונות השנה: פחד מעליות מחירים וזעם על הממשלה. ועל המתנחלים. והחרדים כמובן. אלה, בגדול, חוקי הפורמט. יש מקום לגיוון קל בשוליים אבל זה המיינסטרים.
יש הגיון פנימי בהדבקה הווירלית של סיפורים חדשותיים, אייטמים בלעז. אם אייטם שפורסם באתר מסוים "הצליח", כלומר הצליח לחולל כעס, חרדה, דאגה, זעם, מרירות ומשטמה, אתרים אחרים ירצו להעתיק אותו כדי לגרוף גם הם חלק מכל הקשב הטוב הזה (קשב, של אזרחים מהסוג הראשון הנ"ל, הוא הזהב אותו כלי התקשורת האלה כורים. אתם המוצר, כמאמר הפתגם הידוע). לכן אירועים חדשותיים צומחים במקבצים, או בעונות. אין זה מקרה שאתם שומעים סיפור על ילד שנשכח ברכב ואז בשבועיים שלאחר מכן עוד ועוד סיפורים על עוד ילדים שנשכחו, שכמעט נשכחו, שלא נשכחו אבל היו יכולים להישכח, ועל חברת כנסת שיש לה פתרון למצב, וחוקר שהקדיש לנושא את חייו, וידוען שמאשים את ביבי. המנגנון, כאמור, פשוט מאוד: התקשורת מעלה את אותו מחזה כל עוד הוא מוכר הרבה כרטיסים. פחות מוכר? עוברים לאייטם הבא.
בשנים האחרונות נוספה עוד מסורת נרטיבית חביבה לנזכרות למעלה. כל שנה באוגוסט כשהכי חם מריצים באמצעי התקשורת את קמפיין "בנות במכנסים קצרים/גופיה לא עלו לאוטובוס/נכנסו לקניון". מספיק סינק קצר של ילדה בגופיה ומבט עצוב כדי להצית מליון כתבות, כותרות, ראיונות, פאנלים, פוסטים וציוצים על מעמד האשה, חרדים, פמיניזם, זכויות הפרט וחופש ההתקהלות. אמנם לא ברור בדיוק מה הנושא ועל מה רבים, אבל העובדה שנהג אוטובוס אי שם דיבר לא יפה לנערה בגופיה מגייסת מיד את כולם, מכל המחנות, לעמדות קרב, ויאללה בלגן.
יש, כמובן, כמה עמותות שמתפרנסות מזה, מלקטות מקרים כאלה או מביימות אותם בעצמן אם יש צורך. לכלי התקשורת, שבאוגוסט עובדים במתכונת שבת כי חצי צוות בחו"ל, זה נופל כפרס מהשמים, ולכם, אם אתם שייכים לסוג הראשון של האנשים לעיל, כלומר צרכנים לא הכי נבונים של תעשיית הפרסום והתעמולה שלימדו אתכם לקרוא לה "חדשות", זה מטלטל רגשית ומנהל מחשבתית כל שנה מחדש.
קשה מאוד לעזור למי שכבר נמצא תחת השפעת הסם הנפוץ הזה, סם החדשות והתקשורת. הוא חי את הבעיה, מה בעיה? משבר! מחדל! – בצבעים חיים ובדולבי סראונד. לא יעזור כמה נסביר שבפרמטרים ריאליים אין כל כך בעיה. ישראל, לפחות במגזר היהודי שלה, היא (מעבר לגסות הרוח הכללית והשגרתית) בסך הכל מקום די בטוח לנשים ונערות בכל לבוש. לא משנה כמה נסביר שלקיחת מקרה חריג וניפוחו לכדי תופעה היא הדרך הקלאסית של אמצעי התקשורת לשלוט לכם בתודעה, שזה קמפיין מסודר ומתוחכם, שאתם בעצמכם חיים פה ומכירים את החיים פה על מעלותיהם ומגרעותיהם ולמה שתאמינו לקמפיין טלוויזיוני יותר מלניסיון שלכם ולמציאות שאתם חווים בעצמכם?
לא יעזור. אם אתם שייכים לסוג הראשון של האנשים אתם תצפו כל שנה מחדש באותם סרטונים ובאותן "כתבות" ותכנסו לאותו סלאלום רגשי של כעסים, האשמות וחרדות, ותתווכחו ותריבו בפייסבוק עם מי שאתם רק יכולים כי תכלס חם נורא ושום הסבר, נתון או ראיה לא יעצרו אתכם. אז הפסקתי לנסות. גם לי חם.
