הרכבת הקלה בגוש דן נחנכה בתאריך ייחודי בלוח העברי: ראש חודש אלול, חודש הרחמים, הסליחות והאתחולים. אמצעי תעבורה חדיש להסעת המונים הפציע לו בין פתח־תקווה לבת־ים; ארוך, חרישי, בוהק, נושא על גבי שובל קרונותיו בשורה של גאולת פקקים. כבר סידרנו הרכבת, בואו יהודים לשבת.
אבל היהודים, כמו היהודים, אינם ממהרים לשמוח, בגלל משביתי השמחות המקצועיים שביניהם. הרוב הדומם שבע רצון ואף נרגש, כפי שהוכיחה נהירתו לרכבת למחרת טקס ההשקה, אבל המיעוט הקולני לא ולא. הוא אבחן מיד את הסכנה האורבת לו ממנה. השקתה דווקא עכשיו מאיימת על תפאורת הנכאים שהוא הצליח להציב פה השנה בעזרת ארגוני העיתונאים: הכול רע, הכול התקלקל, ישראל בלהבות, חורבן בית שלישי, יאללה רילוקיישן.
אלא שבמקרה הזה לא קל להשבית שמחות. מיזם לאומי מאתגר במיוחד הסתיים בהצלחה. אי אפשר להעיב עליו בקיטורים על חבלי הלידה של עמדות התיקוף בתחנת ארלוזורוב או בהצבעה על המחיר הסופי של התענוג כולו ביחס להערכות המוקדמות, לפני שלושים שנה ותריסר ממשלות. כאשר רכבת טרייה מחליקה בגאון על פסים בתוליים לתוך תחנות מרווחות שכאילו נלקחו מאתרי רילוקיישן נחשקים, הדרך היחידה לדכדך את עם ישראל היא להתלונן על הדממתה בשבתות, בגלל הדתיים, ולתאר את ההדממה הזו כאסון לאומי. במשך 145 שנים, מאז יואל מוישה סלומון וזרח ברנט, לא הייתה רכבת מפתח־תקווה לבת־ים בימות החול, ופתאום אומרים לנו שחייבים אותה גם בשבת. שעות אחדות אחרי נסיעת הבתולין נדחקו מאות מפגינים מקצועיים לתחנת אליפלט ואזקו עצמם לעמודים שם. "העם דורש רכבת בשבת", הם זייפו מחאה.
לא נכון. העם לא דורש רכבת בשבת. רק חלק מסוים מאוד ממנו דורש, אותו חלק שכנראה לא רוצה שבת בכלל, לכל היותר איזשהו סאנדיי מקומי, נטול קשר לרעיון השבת המקורי.
אחד מדובריו של פרויקט סאנדיי, מומחה המשפט פרופ' מני מאוטנר, פרסם לאחרונה את רשימת התביעות האולטימטיביות שהציבור הדמוקרטי־ליברלי צריך להציג עכשיו לממשלה בעקבות ההצלחה העצומה של הפגנות קפלן. הסעיף החמישי ברשימה קובע כי "אופי השבת ביישובים החילוניים ייקבע על פי בחירת התושבים, בתי העסק ומוסדות התרבות יהיו פתוחים, ותתקיים גם תחבורה ציבורית" (הארץ, 26.7.23).
שמתם לב? לא רק תחבורה ציבורית ומוסדות תרבות, גם בתי העסק ברוב ערי ישראל ייפתחו בשבת. זה מה שמאוטנר דורש בשם הדמוקרטים־ליברלים, וזה מה שאכן יקרה אם הרכבת הקלה תמשיך לנסוע ביום שישי לאחר שקיעת החמה. אגב, אין באמת דרך להפעיל אותה על ידי גויים של שבת או באופן אוטומטי לחלוטין, כפי שמציעים הרבנים האמיצים ממשפחת סתיו. אם בכל זאת תימצא דרך, שאריות הבידול בין יום השביעי לששת ימי המעשה יירמסו תחת גלגליה. חנויות ומסעדות שנסגרו עד כה בערב שבת, יתקשו לעמוד מול פיתויי הצעת שירותיהן לנוסעים. אפילו מראית עין שבתית לא תישאר עוד במרחב העירוני החילוני. השבת הישראלית תתחלל לא רק מעשית, אלא גם ממלכתית והמונית.
סעיף אחר בתוכנית מאוטנר מדבר על "הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל". מטבע הדברים זו תהיה ישראל בלי ירושלים העתיקה, ודאי בלי חברון או בית־אל, וכאמור לעיל גם בלי שבת. מה יבדיל אותה מאיטליה, מצרפת ומאמריקה? לאן תיסע אז רכבת הלאום שלנו? האם בעיני מאוטנר וחבריו יש עוד קו אדום שאסור לחצות כדי להישאר נאמן לרעיון של "מדינה יהודית ודמוקרטית", או שמבחינתו ומבחינת חבריו היא יכולה להיות דמוקרטית בלבד?
פעם, כשפרופ' מאוטנר חיבר ספרים ומחקרים שהסתייגו מהמהפכה החוקתית של אהרן ברק, הוא כתב בין השאר: "קבוצה חברתית שמצאה עצמה מאותגרת פוליטית ותרבותית הפכה את בית המשפט העליון – במקום הכנסת, שבה איבדה חלק משמעותי מכוחה – לאתר חשוב לפעילות הפוליטית שלה, תוך שהיא מצמצמת עצמה לקידום ענייניה". עכשיו אותה קבוצה חברתית תופסת טרמפ על הרכבת הקלה כדי לצמצם את האופי היהודי של מדינת היהודים.
