נפל דבר בישראל. האנשים שהביאו לנו את "הקשר בין דמוקרטיה לבחירות הוא 'פורמלי' בעוד הקשר בין דמוקרטיה לזכויות אדם הוא 'מהותי'", ואז את: "הלגיטימציה של האבסולוטיזם המשפטי נובעת מדעתו על עצמו שהוא לגיטימי", עברו כעת ל"משפטנים בשירות המדינה יכולים להדיח ראש ממשלה נבחר, ובלבד שישתמשו במילה 'נבצר'".
האמירה האחרונה תלושה כל כך, עד שאין דמוקרטיה קיימת אחרת שמאפשרת לנו בסיס להשוואה. כדי לקבל מושג על המתרחש כאן, אפשר לשוב כמעט אלפיים שנה לאחור, לימי מרקוס אורליוס, שהיה קיסר רומא עד שנת 180 לספירה. אורליוס היה איש מעשה והגות בעל תבונה פוליטית נדירה, אבל כשל בכך שהוריש הקיסרות לבנו קומודוס, הידוע לשמצה. קומודוס שלט כ־13 שנה עד שנרצח, ואחרי מותו התחוללה "שנת חמשת הקיסרים".
הכיצד הגיעה רומא, על מוסדותיה הפוליטיים המתוחכמים והוותיקים, למצב כאוטי שכזה? התשובה נעוצה במשמר הפרטוריאני, גדודי הצבא האישיים של הקיסר. הכוח נועד לשרת את הקיסרים ולשמור עליהם, אבל מהר מאוד הבינו מפקדיו שהם בעלי הכוח הממשי ברומא, ושנת חמשת הקיסרים היא דוגמה מצוינת לכך.
המאבק איננו בין צדדים פוליטיים. אם הקיסרות המשפטית והמשמר הפרטוריאני שלה יכולים להדיח כל ראש ממשלה, מה משמעות הבחירות?
אחרי קומודוס, שדאג לנאמנות המשמר בשלל הטבות, הפך לקיסר הלוויוס פרטינקס, בזכות מענק גדול שהבטיח לפרטוריאנים. אלא שאחרי מינויו זנח פרטינקס את הדאגה לאינטרסים שלהם, וכעבור שלושה חודשים פרצו חיילי המשמר לארמון ורצחו אותו. לאחר מכן נפתח מעין מכרז לקיסרות, שבמסגרתו התחרו שניים, פלאוויוס סולפיקיאנוס ודידיוס יוליאנוס, על תמיכת הפרטוריאנים. דידיוס התחייב לשלם יותר, והמשמר ליווה אותו לסנאט, שלנוכח האיום הברור אישר את קיסרותו.
אלא שהעם ברומא מחה נגד יוליאנוס, ושלושה בכירים מחוץ לרומא הכריזו שהם הקיסר החדש. כשהתקרב לעיר אחד הטוענים לכתר, ספטימיוס סוורוס, רצח חייל את יוליאנוס – כחודשיים בלבד אחרי מינויו – וסוורוס מונה לקיסר. כעת החל מאבק נגד שני הקיסרים מטעם עצמם הנוספים, ובמשך כמה שנים התחוללה מלחמת אזרחים ברחבי הקיסרות. לא למותר לציין שסוורוס דאג כמעט מיד לרפורמה גדולה במשמר הפרטוריאני, על מנת לנטרל את עצמאותו במינוי קיסרים.
זהו בתמצית סיפורה של "שנת חמשת הקיסרים". עיקר הסיפור כאן, שאיננו יחיד מסוגו בתולדות רומא, הוא ההשלכות המרות של הכוח הפוליטי הלא לגיטימי שצבר המשמר הפרטוריאני, שלא פעם הכפיף למרות חרבו את הסנאט ואת הקיסר.
רומא העתיקה רחוקה, אבל לדינמיקה של הכוח, מסתבר, יש כללים חוצי תרבויות וזמן. הנה, גם בישראל קם לנו משמר פרטוריאני. הוא אולי פחות רשמי ומוגדר יחסית לרומא, אבל לא פחות תאב עוצמה ומתיימר להמליך עלינו את שליטי הארץ.
בל נטעה: המשמר הפרטוריאני איננו בית המשפט. לבית המשפט, כידוע, לא אמורה להיות חרב. שופטינו הם הקיסרים החדשים, משום שהם מצאו חרב שהעטירה אותם: משמר פרטוריאני ישראלי, הבנוי מראשי מוסדות מדינה, שהתייצבו בזה אחר זה להצהיר שאם וכאשר יצווה הקיסר, הם ידיחו ראש ממשלה נבחר.
מכיוון שהמערכות האמורות הן אלו שהופקדה בידיהן סמכות האכיפה האלימה – משטרה, צבא, מוסד, שב"כ, פרקליטות – יש כאן איום מרומז בכוח. כלומר, ראשי המערכות בישרו שיפעילו את המערכות האלימות שהופקדו בידיהם באופן המנוגד לחוק, לדמוקרטיה וללגיטימיות הציבורית. מול כל אלה יש להם תשובה ברורה: דיבורים זה יפה, חוק זה נחמד, דמוקרטיה רעיון חביב, אבל הכוח הממשי – הוא בידינו. פרטוריאנים כהלכה.
המשבר הזה הוא שיאו של תהליך מתמשך. בחסות פוליטיקאים בינוניים הלכו ונשחקו סמכויות הממשלה והכנסת הנבחרות – מקור הסמכות הלגיטימי היחיד של השלטון הדמוקרטי. הפוליטיקאים קרסו מול התקפה משולבת של בית המשפט, שירות המדינה ("המומחים"), ארגוני השמאל שופעי הממון, ולחץ ממדינות זרות, בעיקר באירופה וארה"ב. חלקם אפילו הפנימו את הדוקטרינה האנטי־דמוקרטית החדשה וה"מהותית".
במקביל עבר הממסד הישראלי אינדוקטרינציה מתמשכת עם מסר אחיד: השלטון צריך להיות בידיכם, לא בידי נבחרי הציבור. בידיכם, הלא־נבחרים, מופקד "האינטרס הציבורי". אתם העידית והשאר זיבורית. אתם התבונה והם היצר הרע.
כך, בעזרת מנגנוני סוציאליזציה ואינדוקטרינציה רבים (שלא היה לפוליטיקאים שלנו מינימום התבונה לעצור), נוצר בישראל מעמד אליטיסטי אנטי דמוקרטי, שמאמין שהוא המדינה, וכוחה – כוחו. המעמד הזה ביטחוני, משפטי, אקדמי וכן הלאה. ה"אליטה" הזו משוכנעת שהיא השלטון הלגיטימי, ולכן, בשעת אמת, בשילוב של בורות ואינטרס, היא ממנה את עצמה כבוררת־העל בין העם ל"אליטה", ומושחת קיסר חדש, בית המשפט, שמצידו משחד אותה בהגנה מפני הפוליטיקאים, כוח ולגיטימציה פסאודו־חוקית.
בשנים שלפני הקמתה התקרבה ישראל למלחמת אזרחים, על בסיס מחלוקת אידיאולוגית בין הימין לשמאל. היא השכילה להימנע ממנה בזכות הנהגה אחראית, והעובדה שאף שהימין דוכא, נרמס, הודר והושפל, זכויותיו הפוליטיות נשמרו. השמאל דאז היה אליטיסטי, מנוכר, מתנשא וגזעני – אבל לא אנטי דמוקרטי. עם השנים התברר שגם בישראל הדמוקרטיה חזקה מהאפליה. הזכויות הפוליטיות גוברות, משום שהן מביאות איתן שלטון לגיטימי, ואיתו איזונים חדשים ותיקונים היסטוריים.
מה שקורה כעת שונה בתכלית. המאבק איננו בין צדדים פוליטיים שיכולים להתחלף בבחירות. המאבק הוא הכרזת מלחמה של ראשי המוסדות ובית המשפט על עצם הדמוקרטיה, על הזכויות הפוליטיות של האזרחים. אם הקיסרות המשפטית והמשמר הפרטוריאני שלה יכולים להדיח כל ראש ממשלה, מה משמעות הבחירות? כמו ברומא, כל ראש ממשלה חפץ הישרדות יהיה חייב לשרת אותם ולא את בוחריו, ולא – יודח. ישראל הופכת לאוליגרכיה, האזרחים הופכים לנתינים.
לא היה אירוע פוליטי חמור כל כך בתולדות המדינה, והשקט היחסי שבו הוא מתקדם מעורר דאגה. עד כה, הקיסרות החדשה והמשמר הפרטוריאני שלה לא גילו שמץ ריסון או אחריות. ייתכן שהשקט מטעה אותם לחשוב שהאיומים בבריונות וההפקרות השלטונית שלהם היא האסטרטגיה הנכונה.
זו טעות. המשמר הפרטוריאני הוא אשליה, הקיסרות פנטזיה. ישראל היא דמוקרטיה ובנויה על לגיטימיות אזרחית. אם תאבד אותה, ה"אליטה" והקיסרות שהיא הוזה יתרסקו אל קרקע המציאות הציבורית. מפני שבדמוקרטיה הכוח הממשי מצוי בידי העם, וההיסטוריה המודרנית מלמדת שככל שינסו לדכא אותו בכוח – סופו להתפרץ.
