הרשתות החברתיות התמלאו השבוע בציוצים לעגניים לחברי הממשלה. בזה אחר זה פורסמו צילומי מסך של פוסטים נזעמים שכתבו בזמנו בן־גביר, סמוטריץ ושות', אשר תקפו את מדיניות הביטחון של ממשלת בנט־לפיד בעונת הפיגועים הקודמת; עונה שהייתה קשה, אך לא התקרבה לרמת הקטלניות של העונה הנוכחית.
הבטחות ריקות והאשמות תלושות הן כידוע לחם חוקם של פוליטיקאים מכל צד. פיזור הבטחות שאי אפשר לעמוד בהן, והטלת אשמה על היריב בלי קשר לשאלה אם המצב בשליטתו – הם כמעט חלק מהגדרת התפקיד. טלו מהם את הכלי הזה, ושפתותיהם תיאלמנה. אבל בסוף יש גם מציאות, ו־34 הנרצחים בפיגועים מתחילת השנה האזרחית הם מחיר בלתי נסבל. המטרות של הטרור אינן צבאיות או דמוגרפיות, אלא פסיכולוגיות. במובן הזה, הרצח המזוויע של בת־שבע ניגרי לא רק קטל את חייה של הגננת המסורה והאם האוהבת למשפחתה ולילדי האומנה שאימצה, הוא גם דחק חצי מיליון מתנחלים לדאגות, מעין גזר דין של עמידה מול כיתת יורים על תנאי.
אני מכיר את המציאות הזו על בשרי: מאז נקלעתי למארב ירי בפיגוע, כל נהיגה שלי בכבישים מוּעדים ביהודה ושומרון היא סוג של פתיחת ציר. אלו לא רק העיניים הסורקות את כל המרחב, אלא גם התמרון. כשאני רואה במראה רכב פלסטיני יוצא לעקיפה כשחלונותיו פתוחים, אני ממתין לו שיתקרב ואז בולם בעוצמה. הטכניקה הזו לא הכי בטיחותית, אבל התוצאה שלה היא שהרכב הפלסטיני חולף על פניי במהירות ואין לו שהות לנוע במקביל לרכב שלי ולהוציא קנה. את המיומנות הזו למדתי מתיאורי קרבות אוויר של טייסי חיל האוויר. כשהם זיהו מיג "מתיישב" להם על הזנב הם היו סוגרים מִצערת, מורידים מדפים, מושכים אף ובולמים ככל האפשר את מהירות המטוס, כדי שהמיג יחלוף אותם והרודף יהפוך לנרדף. הטכניקה הזו, אגב, חסרת תועלת כשאתם עומדים בפקק או מגיעים לצומת, כמו במקרה של ניגרי ז"ל.
המצב הזה בלתי נסבל. אזרחים מצפים שהממשלה תשפר את איכות חייהם, אבל הרבה לפני איכות החיים הם דורשים את החיים עצמם. הבטחת הביטחון האישי היא החוזה הבסיסי והאלמנטרי ביותר שבין השלטון לאזרח. לשלטון שלא מסוגל לספק אותו, אין זכות קיום. נכון, אנחנו מכירים את החיים ויודעים שבמזרח התיכון אין פתרונות קסם. צה"ל ושב"כ מתוחים עד הקצה; הוראות הפתיחה באש השוררות בימים אלו באיו"ש סבירות לחלוטין (לא תמיד זה היה ככה); וגדודי הלוחמים התופסים קו בגזרות השונות יוצאים כמעט בכל לילה לפעילות מעצרים. דווקא משום כך, כדי לשנות את המשוואה צריך לפתוח את החשיבה לכיוונים חדשים.
כיוון ראשון הוא הרשתות החברתיות. זה יישמע קצת יומרני, אבל מדינת ישראל צריכה להמציא גלגל: להושיב את טובי אנשי הסייבר והמשפטנים, לשכור את החברות הבינלאומיות הטובות ביותר, ולגרום לתאגידים כמו פייסבוק, טוויטר וטיקטוק לשלם פיצויי עתק בגין פרסומי הסתה בקרב משתמשים פלסטינים. זה אומר לייצר חקיקה חדשה, פסיקה חדשה ואכיפה חדשה. אני משוכנע שזה אפשרי.
המישור השני הוא התשתיות בשטח, וזה הזמן לדבר על האכיפה הלא קיימת בשטחי C. כדי להמחיש את הבעיה נדבר על אחד ממוקדי הטרור בתקופה האחרונה, הכפר חווארה. כביש 60 חוצה את הכפר. משני צידי הנוסעים בכביש יש מבנים, חנויות, מסחר רחוב, המולת עוברים ושבים. זהו המקום האידיאלי למחבל מזדמן להגיע לרכב ישראלי תקוע בפקק ולקפד את חיי יושביו.
שרת התחבורה מירי רגב הקצתה אומנם סכום נאה לסלילת עוקף חווארה, אבל בטווח הארוך כביש זה לא יפתור את הבעיה, כי אחרי שסלילתו תושלם, הוא יהפוך לחווארה 2 בשל היעדר אכיפה נגד בנייה בלתי חוקית פלסטינית. זה רק עניין של זמן. איך אני יודע? פשוט מאוד. זה כבר קורה בלא מעט מקומות אחרים ביו"ש.
קחו לדוגמה את הכביש המרכזי של מזרח גוש עציון, הכביש המחבר בין ירושלים ליישובים תקוע, נוקדים וכפר־אלדד. כשהכביש הזה נסלל הוא היה כביש בין־עירוני פתוח, אך בשנה וחצי האחרונות גורם עלום כלשהו (הרשות הפלסטינית? האיחוד האירופי?) משקיע סכומי עתק בבניית מגדלי מגורים במרחב הסובב את הכביש. כשהפרויקט יושלם, הכביש יהפוך ל"חווארה". אגב, חלק מהמבנים המוקמים כעת אפילו קיבלו אישור בנייה מתא"ל עופר הינדי, ראש מנהלת "קשת צבעים", הכפוף למפקד פיקוד המרכז יהודה פוקס. על פי לשון האישור, "אין מניעה ביטחונית לאשר את הבקשה". יותר חלם מזה לא יכול להיות.
מחדל האכיפה של המנהל האזרחי ושל אלוף הפיקוד מקבל גיבוי מלא מבג"ץ. השבוע התפרסם פסק דין של בג"ץ בעתירה שנייה של תנועת רגבים נגד אלוף פיקוד המרכז והמנהל האזרחי, נוכח מחדליהם בהיעדר אכיפה נגד בנייה בלתי חוקית פלסטינית. אל תישארו במתח, בג"ץ (שוב) גלגל את רגבים מכל המדרגות.
הסבירות חיה ובועטת
לפני שנמשיך לעסוק בעתירת רגבים, הערת אגב רלוונטית: זוכרים שטענתי פה שחוק הסבירות הוא חסר משמעות, משום שהשופטים יסללו לו כביש עוקף במהירות? אז הנה, זה קרה מהר יותר ממה שחשבתי. אנשי רגבים טענו שהמחדל המתמשך של אלוף פוקס והמנהל האזרחי, שנותנים לפלסטינים להשתולל, איננו סביר ביחס לחובה המוטלת עליהם לאכוף את החוק.
השופט עופר גרוסקופף לא התאפק ופתח בהערה: "ביולי 2023 פורסם ברשומות תיקון מס' 3 לחוק יסוד השפיטה, שלפיו בית משפט זה לא ידון בעניין סבירות ההחלטה של שר ולא ייתן צו בעניין כאמור". גרוסקופף החליט מראש לדחות את עתירת רגבים, אבל לא היה מוכן לעשות זאת בנימוק שבג"ץ לא יכול להשתמש בעילת הסבירות, שכן פסק כזה היה מאשרר את ה"הישג" של רוטמן ולוין ברפורמה המשפטית.
גרוסקופף, להטוטן מוכשר, מסביר מדוע השופט יכול לדון ב"סבירות" ההחלטה למרות החוק החדש: לעתירה של רגבים צורפו שלושה משיבים – שר הביטחון, מפקד הפיקוד והמנהל האזרחי. מחדל היעדר האכיפה ביו"ש איננו רק של השר, אלא של כל שרשרת המזון האמורה לעסוק בבנייה בלתי חוקית, וזו כוללת גם את האלוף ואת המנהל, שחוק הסבירות לא חל עליהם. במילים אחרות: אם מגיעה עתירה לבג"ץ נגד סבירות החלטה של שר, אבל בהחלטה הזו מעורבים פקידים נוספים (והרי זה המצב בכל החלטה מנהלית, השר לעולם אינו עובד לבד), בג"ץ יכול להתערב. ככה, בהינף קולמוס, מת חוק הסבירות.
יוצרים עובדות בשטח
בחזרה לעתירה עצמה: רגבים תקפו נוהל של המִנהל האזרחי העוסק במקרים שבהם החלו הליכי אכיפה נגד מבנה בלתי חוקי בשטח C, והבונה העבריין אץ־רץ והגיש בקשה להיתר בנייה או ערר על דחיית בקשה. הנוהל קובע שדי בהגשת בקשה כזו כדי להקפיא את הליכי האכיפה עד לבירור הבקשה. במנהל טענו שמקורו של הנוהל בסעיף 38 של חוק התכנון הירדני. אלא שלפי החוק הירדני, רק בקשה שהוגשה בתוך 15 יום מיום קבלת צו הפסקת העבודה מובילה להקפאת האכיפה. בפועל, המנהל הרחיב את הטווח והוא בולם באופן אוטומטי וגורף את הליכי האכיפה נגד כל מבנה, אם בעליו הגיש בקשה.
הפלסטינים מנצלים את המצב הזה היטב. ברגע שהם מקבלים צו הפסקת עבודות או צו להריסת המבנה, הם פשוט מגישים בקשה להיתר בנייה ובולמים את האכיפה. רגבים חשפה נתונים מטרידים: בשנים 2018־2020 הוגשו 1,302 בקשות־פייק להיתר. אפס מהן אושרו, 801 נדחו, ועוד כ־500 תלויות ועומדות. באותן שנים נידונו 479 עררים, ו־475 מהם נדחו. כל הסחבת הזו נועדה למטרה אחת: הפלסטינים מנצלים את הזמן, משלימים את הבנייה, מאכלסים את המבנה ויוצרים עובדות בשטח.
לפי הנוהל, די בכך שהבונה העבריין בשטחי C הגיש בקשה להיתר כדי להקפיא את הליכי האכיפה נגדו. הפלסטינים מנצלים זאת היטב
הטענה של רגבים הייתה פשוטה: תכלית סעיף 38 היא שמירה על שלטון החוק ואכיפה נגד בנייה בלתי חוקית, למעט מקרים חריגים שבהם רשויות התכנון מחליטות לתכנן בנייה על השטח. ההתנהלות של המנהל האזרחי הפוכה לתכלית הזו: בשורה התחתונה אין דין ואין דיין, ואיש הישר בעיניו יעשה.
פסק הדין של גרוסקופף מתחרה על תואר אחד הטקסטים הציניים של השנה. "רגבים טוענת בהקשר זה כי תכליתו העיקרית של הסעיף היא 'אכיפה', ומשכך יש לפרש בצמצום את הפתח שהותיר המחוקק להשהיית הליכי האכיפה". אבל מי אמר, ממשיך כבודו, שתכלית החוק הירדני היא אכן אכיפת החוק? "זיהוי מלא ומדויק יותר של מטרת החוק, ובגדרו סעיף 38, היא הסדרת הליכי התכנון והבנייה במרחבי שטח C ביהודה ושומרון, ולא 'אכיפה', כנטען".
פירוש: חשבתם שהחוק נועד לאכוף בנייה בלתי חוקית פלסטינית? בדיוק הפוך. החוק נועד להסדיר את הליכי התכנון והבנייה של הפלסטינים. כשהם משתוללים והופכים את כל השטח לחווארה, אלוף פוקס וראש המנהל צריכים לפרוס לכבודם שטיח אדום.
