הפילוסוף היהודי־צרפתי עמנואל לוינס כונן אחרי מלחמת העולם השנייה הגות שבמרכזה ניצבת התביעה לאחריות של האדם הרואה את פני זולתו, ומהם עולה אליו הדיבר "לא תרצח":
"ראיית הפנים הרי זו כבר שמיעת 'לא תרצח'. ושמיעת 'לא תרצח' הרי זו שמיעת 'צדק חברתי'. וכל מה שיש לי לשמוע מא־לוהים ואל א־לוהים שהוא בלתי נראה, אמור להגיע אליי דרך אותו קול, יחידי וייחודי" (לוינס, חירות קשה, עמ' 69).
לפני שבועות אחדים התקיימה בתל־אביב "צעדת המתים" שביקשה לזעוק, דווקא שם, על העלייה המתמשכת והחדה במספרי הנרצחים בחברה הערבית. כאישה, יהודייה, דתייה, ישראלית, הרגשתי חובה ללכת. הרגשתי חובה להיענות לצו האלוקי המוקרן אליי מפני הזולת ותובע ממני אחריות. הרגשתי שאני חבה זאת לחברות שהכרתי לאורך השנים, אבל לא פחות מכך – לעצמי.
זו לא הייתה חוויה קלה, ועם זאת, הייתה בה עוצמה גדולה. תהלוכה שקטה ואצילית שבראשה מיצג של ארונות מתים, עליהם נכתבו דברים שהנרצחים היו יכולים להספיק בחייהם וכבר לא יקרו. אחריהם צעדו קרובי הנרצחים ונשאו את תמונות יקיריהם, ובסוף, עם רב, מבוגרות וצעירים, יהודים וערביות, גברים ונשים, מכוסות ראש וגלויי ראש. יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים.
ציוויי תורה רבים אינם מאפשרים לי להתעלם מהכאב והסבל. החל מ"לא תעמוד על דם רעך", ועד לזיכרון ההיסטורי "וזכרת כי עבד היית במצרים". אנחנו, העם שהיה קורבן לאלימות כה רבה, לא יכול לעמוד מנגד. לא יכול לשתוק מול עוולות הפוגעות בשכבות החלשות, בגר, ביתום ובאלמנה.
נשים יקרות ואנשים יקרים שאני מכירה חיים בפחד מתמיד על חייהם, על חיי ילדיהם. אם עד היום היו מי שחשבו שמדובר בסכסוכים נקודתיים, או בבעיה של זמינות כלי נשק, הרי שהמספרים, והעובדה שהרצח לא פוסח כמעט על אף משפחה ומעמד – מכריחים אותנו לפקוח עיניים. נרצחו ילדים, קשישים, נשים, סטודנטים, רופאים, בכירים ברשויות, בעלי עסקים. הרחוב הערבי נשלט בידי כנופיות של פשע מאורגן, שאינן מהססות לפעול באלימות בקרב אוכלוסייה אזרחית. הנפגעים יכולים להיות מטרות מסומנות, בני משפחותיהם או עוברי אורח תמימים.
תאמרו: איך זה קשור אלינו? מה רוצים מאיתנו? ואני אומַר: רוב שאינו מודע למצוקות המיעוט, אינו ראוי למשול. כשחברה אזרחית נתונה למתקפה של פושעים, האחריות היא של גורמי הממשל כולם. אי אפשר להסתפק ברמה המוניציפלית, זו בעיה ארצית. מי שמשלה את עצמו שהיא תישאר נחלת הכפרים הערביים – טועה. פשע לא צומח ומתעצם סתם. הוא הולך וגדל כשהוואקום השלטוני מאפשר לו זאת. כשמאוכלוסייה שלמה נמנעות השקעות בסיסיות בבינוי, תברואה, חינוך ופנאי – הרחוב הפרוע משתלט. כשלנוער יש הווה של מצוקה ואין מענה חינוכי וחברתי, קל מאוד לגייס אותו לארגוני פשע.
תהיתם פעם מאין נובעים מקרי הטביעה הרבים בהם מעורבים אזרחים ערבים? מתברר שביישובים הערביים אין שיעורי שחייה, ואין נגישות מספקת למקומות שחייה מפוקחים ולשירותי הצלה. זו דוגמה פשוטה לאופן שבו השקעה בתשתיות יכולה להציל חיים.
תאמרו: אבל שחיתות, ירי בחתונות, אלימות במשפחה. גם אם הכול נכון, זו לא סיבה להזנחה. להפך, זה מחייב מעורבות פעילה יותר של השלטון מתוך דאגה לכל אזרח.
"משילות" זה לא רק להראות נוכחות, זה לנהל, לוודא שהגורמים החיוביים מקבלים מה שצריך כדי לפרוח ולשגשג. נכון, יש גם שאלות של שיטור ואכיפה, אבל זה רק קצה הקרחון אחרי שפעולות מניעה לא ננקטו, ואחרי הזנחה רבה. נכון, חוסר האמון ברשויות לא מקל את עבודת גורמי האכיפה. זו לא סיבה להשלים עם ממדי רצח יומיומיים שכאלה, ועם הפקרת חברה שלמה לארגוני פשע.
חשוב להצביע על הזינוק במספרי הנרצחים בתקופת הממשלה הנוכחית. התחושה שהציבור הערבי לא מעניין אף אחד, מעודדת את הכנופיות להמשך האנרכיה. ההתעלמות מגיעה לשיאים חדשים, ואיתה מניעת תקציבים ובלימת תוכניות לצמצום האלימות. אבל אי אפשר לנקות את כלל ממשלות ישראל לדורותיהן מהאחריות להזנחה המתמשכת. מה שקורה עכשיו הוא פרי באושים של תהליכים רבי שנים. כמי שמשתייכים לרוב השולט, לא נוכל עוד לעצום עיניים.
כולנו זוכרים את ארגוני הפשע ששלטו בערים עד לפני כעשרים שנה. כמעט לא שומעים עליהם היום. נתניה, שהייתה סמל לפשע, היא היום עיר שקטה ומשגשגת. חובתנו למחות ולהשמיע קול כדי שגם לתושבי כפר־קאסם יהיה סיכוי כזה.
ומשהו אישי לסיום: באותה צעדה הרגשתי לא רק חובה להשמיע קול, אלא פשוט רצון לחבק ולהגיד: אני כאן, איתכם. לרוב קשה לי להיות מסומנת על פי כיסוי הראש שלי. אבל באותו יום הרגשתי שדווקא בנוכחותם הדתית של המשתתפים יש תקווה ואמירה: כולנו בני אברהם ומאמינים בא־ל אחד, רחום וחנון. שתיקה מול רצח אינה אפשרות. הפנים מדברות אליי: "לא תרצח".
הרבנית ד"ר תמר מאיר שותפה במיזם "הבימה – אלמנבר", ליצירת חזון דתי לשלום
