למעלה מאלפיים בחורים בני 18 הצטרפו בשבוע שעבר ליותר משישים ישיבות הסדר ברחבי הארץ. אחוזים ניכרים מהם הצטרפו לישיבות הממוקמות בערי פריפריה. מעניין לגלות שבניגוד לעבר, רבות מישיבות ההסדר הגדולות ממוקמות היום בדרום או בצפון.
ישיבת ההסדר הגדולה ביותר היא ישיבת שדרות. השבוע הצטרפו אליה 173 תלמידים בשיעור א'. 48 תלמידים חדשים נוספים החלו ללמוד בשלוחה של הישיבה שנמצאת גם היא בשדרות, ועוד עשרות הצטרפו לשלוחה של הישיבה בקריית־גת. ישיבות נוספות ששיעור א' שלהן מונה יותר מחמישים תלמידים הן מעלות, קריית־שמונה, ירוחם, מצפה־רמון, עכו וגבעת־אולגה. עשרות תלמידים חדשים הצטרפו גם לישיבות בנוף־הגליל, באשדוד, בקריית־גת ובבית־שאן. רוב תלמידיהן לא גדלו בפריפריה אלא במרכז הארץ. השהות שלהם בשנים הקרובות בסביבה גאוגרפית וחברתית שונה מזו שגדלו בה היא הזדמנות גדולה.
נכון, הם הגיעו לעכו או למצפה־רמון כדי ללמוד תורה ולא במסגרת שנת שירות, אבל כשנמצאים בעיר למשך תקופה של כמה שנים, אפשר וראוי לנצל את ההזדמנות ולהכיר מעט את האוכלוסייה המקומית. טוב יהיה אם כל בחור בשיעור א' יתוודע במהלך השנה הראשונה שלו בישיבה להיסטוריה של היישוב שבו הוא לומד, לאתגרים המקומיים ולהתמודדות של התושבים איתם. לא צריך לבטל לשם כך סדרי ערב או בוקר; היכרות כזו יכולה להיעשות גם במהלך השבתות הרבות שבהן התלמידים נשארים בישיבה, במוצאי שבת או בימי שישי ארוכים. האחריות לכך מוטלת על התלמידים, אבל גם על הצוות החינוכי. חינוך לתורת חיים שמחוברת למציאות סביבה ולא מתבדלת ממנה, מחייב להקדיש מעט זמן גם להיכרות עם הסביבה הממשית שבה שוכנת הישיבה.
ההיכרות הזו חשובה מסיבה נוספת: לישיבות שהוקמו במהלך השנים בערי הפריפריה היו גם השפעות דמוגרפיות. עשרות מבוגריהן קבעו את ביתם בעיירה או בעיר שאליה הגיעו בגיל 18. הם אמנם לא חשבו על כך כשהגיעו לישיבה היישר מהישיבה התיכונית, אבל החיים עשו את שלהם. גם כאשר נישאו בראשית שנות העשרים לחייהם והמשיכו את לימודיהם בישיבה כאברכים, רובם עדיין לא ראו בכך החלטה להשתקע במקום, אבל חלפה שנה ועוד שנה, נולדו ילדים, האישה מצאה עבודה, ובני הזוג החלו להתרגל לעיר ולאנשיה ולהתחבר אליהם, וההשתקעות הפכה לעובדה מוגמרת.
השבוע לפני 30 שנה הוקמה ישיבת ההסדר בירוחם. שלושים הבחורים הצעירים שנכנסו אז לבית המדרש הקטן לא חשבו אז על מגורים בירוחם, אבל כמעט שליש מהם, בהם גם אני, הקימו בעיירה את ביתם וגידלו בה את ילדיהם. במהלך השנים השתקעו בירוחם יותר ממאה בוגרים של הישיבה. חלקם, אגב, עוזבים וחוזרים לאחר כמה שנים עם משפחה מורחבת יותר; רק בקיץ הנוכחי חזרו ארבעה מבוגרי הישיבה לעיירה. הנתונים מלמדים כי ככל שמספר הבחורים בישיבה גדול יותר, בדרך כלל גדל גם שיעור המשתקעים. ישיבת שדרות, שהוקמה לפני 29 שנים, הוסיפה לעיר כבר למעלה מ־400 משפחות. גם הישיבות הגדולות והוותיקות שהוקמו בקריית־שמונה, במעלות, בעכו ובמצפה־רמון, הביאו להשתקעותן של עשרות משפחות בערים הללו.
ההכרה בזיקה בין ישיבה להתיישבות לא נולדה בערי הפריפריה אלא ביש"ע ובגולן. ישיבת ההסדר "הר עציון", שנוסדה לאחר מלחמת ששת הימים בגוש עציון המשוחרר, הקימה את היישוב אלון־שבות, ועשרות מבוגריה קבעו את ביתם לאורך השנים ביישובי הגוש. ישיבת הגולן, שהוקמה לפני חמישים שנה, חיזקה את היישובים הדתיים ברמת הגולן, וכך גם שאר הישיבות שהוקמו לאורך השנים ביישובי יהודה ושומרון ובגוש קטיף. ואגב, כבר לא מדובר רק בישיבות; ביישובים וגם בערים הבינו מזמן שגם מדרשות לבנות מסוגלות לייצר סביבן התיישבות לטווח ארוך. לא רק בוגרי ישיבה מביאים את בנות זוגם למגורים סמוך לישיבה שבה למדו, גם בוגרות מדרשה בגוש עציון או בנתיבות מצליחות למשוך את בני זוגם להתגורר קרוב למדרשה שבה הן למדו.
ובכל זאת, יש הבדל משמעותי בין הישיבות שהוקמו ביישובים קהילתיים לישיבות בערים. בישיבות־היישובים, המדד להצלחה הוא אך ורק דמוגרפי – כמה משפחות תרמה הישיבה להר או לגבעה. בישיבות־הערים, לעומת זאת, יש חשיבות גדולה גם למידת ההתערות של הבוגרים בסביבה העירונית. בכל התיישבות חברתית בפריפריה, בין שמדובר בגרעין משפחות שמצמיח קהילה ובין שמדובר בישיבה שמצמיחה קהילה, חשובה מאוד רמת ההשתלבות, ולא רק הכמות.
השתלבותם של בוגרי ישיבות־הערים בסביבתם נמדדת לאורך השנים בפרמטרים רבים. האם הם גרים במרוכז או מפוזרים בשכונות שונות; האם ילדיהם לומדים במוסדות החינוך הקיימים בעיר ופעילים בסניפים הוותיקים של תנועת הנוער, או שהם מקימים מוסדות חינוך וסניפים נפרדים בעבור ילדיהם; האם הם עוסקים רק בתחום החינוך או גם במקצועות אחרים; והאם הם משתלבים במערכות ציבוריות ופעילים בעיר, או ממוקדים בעיקר בעשייה פנים־קהילתית.
כולם מדברים על השתלבות, אך בפועל, רמת ההשתלבות של בוגרי הישיבות שונה מעיר לעיר. מי שמחפש את שורשי ההבדלים בין הקהילות שצמחו סביב ישיבות בערי הפריפריה יוכל למצוא אותם פעמים רבות בבית המדרש. לשיעורים, לשיחות ולאווירה שחווים הבחור בשיעור א' או הבחורה במדרשה, יש השפעה גם על מידת ההתעניינות שלהם בעיר שבה הם לומדים.
אם אנשי הצוות החינוכי של הישיבה מעורבים עם הבריות ויש להם זיקה לנעשה בעיר, מחוץ לכותלי בית המדרש, הם משמשים בכך דוגמה חיובית לתלמידיהם. הישיבה יכולה גם לעודד את תלמידיה להקדיש מעט מזמנם במהלך השבוע לעשייה חברתית, בלימוד בחברותא עם ילדי המקום, או בהתנדבות במסגרת אחד מארגוני החסד המקומיים. החינוך להשתלבות חברתית יכול וצריך להתחיל כבר בשנה הראשונה, גם אם בשלב הזה מדובר בעיקר בחינוך רעיוני ופחות בעשייה בפועל. ככל שבחור הישיבה יפנים כבר מימיו הראשונים בבית המדרש שמיקומה של ישיבתו לא נבחר באקראי אלא מתוך רצון להתחבר לסביבתה, כך גדלים הסיכויים שגם בתום לימודיו בישיבה הוא יבחר להשתקע בעיר ולהשתלב בה.
