כוסית משקה קטנה של הצלחה הספיקה לגרום שיכרון כוח לראשי הקהילה הגאה. למחרת הפגנת הרבבות בכיכר רבין הם הודיעו כי יסרבו להיפגש עם ראש הממשלה לפני שיניח בפניהם "הצעות קונקרטיות" לתיקון חוק הפונדקאות. "אנחנו ננהל דיאלוג שיכלול לא רק מילים אלא בראש ובראשונה מעשים", הכתיבה יו"ר האגודה למען הלהט"ב, חן אריאלי, תנאים מוקדמים לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. גם דרישות תקציביות יש לה.
ייתכן בהחלט שנתניהו ייעתר בקרוב לתכתיבים, אך לא מפני שאריאלי אכן מייצגת קונצנזוס נושק קירות, אלא בגלל הכישרון היחצ"ני העצום של התקשורת הממוסדת. ביומיים־שלושה שחלפו בין פרוץ סערת חוק הפונדקאות ובין ההפגנה בכיכר היא ערכה את אחד ממפגני שטיפת המוח העוצמתיים שלה בשנים האחרונות. מחאת הלהט"בים תוארה כטרוניה הכי צודקת בשוק הטרוניות הישראלי. תוכניות אקטואליה שלמות הוקדשו לנושא במעמד צד אחד בלבד, כאילו אין בכלל צד שני. הלהט"בים ותומכיהם הוצגו כבעלי מונופול על האמת בסוגיית הפונדקאות, כוחות האור שמול כוחות החושך, שכבת הטוהר הזך שעל פני מדמנת ההומופוביה.
זו תהיה לשון המעטה אם נכתוב פה שהתקשורת פרסה את חסותה על מפגן המחאה הלהט"בי. היא ארגנה אותו. לא היה צורך בגילויי 'גלובס' ביום שני על עיתונאים שסחטו באיומים הודעות תמיכה במאבק מבעלי חברות גדולות במשק, כדי להבין שאנחנו עדים למפגן תקשורתי דורסני במיוחד. מיום חמישי שעבר ועד מוצאי תשעה באב פמפמו כל ערוצי הרדיו, הטלוויזיה ואתרי האינטרנט המובילים את בשורת השביתה שבדרך ואת "עצרת הענק" הצפויה בכיכר רבין. בלעדיהם היא לא הייתה מתרחבת לממדים המרשימים שהגיעה אליהם. התקשורת ציירה את ההשתתפות בה כמעין חובה מוסרית לכל אזרח נאור. היא קשרה כתרי דמוקרטיה לראשיהם של פעילים גאים, שאחד ממאפייניהם הבולטים הוא הוקעת מתנגדיהם והטלת אימה עליהם.
הגדיל לעשות תאגיד השידור הציבורי, שבעוונותיי האמנתי עד לא מכבר כי יהיה הגון ומאוזן יותר מאמו המנוחה, רשות השידור. מנהליו ובכיריו נחלצו למען הצלחת המחאה, תוך צפצוף על חובת הניטרליות המוטלת עליהם מעצם היותם עובדי מדינה המופקדים על משאב ממשלתי. התנהלותם הזכירה את הימים הרעים שבהם קול ישראל וערוץ 1 התגייסו לטובת המאבק השמאלני למען שינוי שיטת הממשל (1990), יציאת צה"ל מלבנון (2000) והצלחת ההתנתקות (2005). אותה שיטה, אותה תחושת אדנות על מגירת הערכים הישראלית, אותה אטימות לתחושות ציבור גדול שחושב אחרת.
"אנחנו תומכים בכל עובדינו הבוחרים להביע את תפיסת עולמם", צייצה הנהלת התאגיד בטוויטר. היא לא הייתה מעלה בדעתה לפרסם הודעה דומה על רקע מאבק חרדי נגד חילולי השבת, או מחאה ימנית על פינוי מאחזים. אחדים מבכירי שדריה מיהרו ליישר קו ולהודיע שישבתו עם הלהט"בים. אלה שבכל זאת באו לעבודה השמיעו מאמרי מערכת נלהבים נגד חוק הפונדקאות החדש – חוק בעייתי משהו, ובכל זאת חוק. כמעט כל מהדורת חדשות של קול ישראל ביום ראשון הכילה ידיעה מאולצת על המאבק הלהט"בי ותזכורת ערמומית על השעה הנקובה של תחילת העצרת, כדי לגייס את ההמונים ולחסוך הוצאות למארגנים.
בקוד האתי של התאגיד כתוב ש"אנו מחויבים להימנע ממשוא פנים וניגוד עניינים, הן בדרכי השגת מידע והן בפרסומו לציבור". אז כתוב. בכירי התאגיד קברו את הקוד חיים בעודו בן שנה בקושי. אופן טיפולם במחאה הגאה היה אבי אבות משוא הפנים. הם הוכיחו שאינם מחשיבים יותר מדי גם את חוק התאגיד, אשר מחייב אותם לספק תוכן חדשותי "באופן מקצועי, הגון, אחראי, עצמאי, ביקורתי, נטול פניות ואמין". שידוריהם לא הכילו טיפת ביקורת על חסימת הכבישים בידי הלהט"בים. העיסוק המרתוני שלהם במחאה נגד חוק הפונדקאות היה לא הגון, לא מקצועי ובוודאי לא נטול פניות. הוא גבל במעשה נבלה, בזיזה לאור יום של משאבי השידור הציבורי.
אפילו תוכנית הארכיון היומית 'מבט לאחור' גויסה למען המחאה הטרייה. חברי הפאנל היו בן זוגה של ח"כ תמר זדנברג, 'פעיל חברתי' מירושלים ודוברת הקשת המזרחית. "מקיר לקיר האולפן הזה תומך היום במחאה של הקהילה הלהט"בית", פתח המנחה אורי לוי. רק בטלוויזיה של ארדואן או פוטין רואים הומוגניות רעיונית כזאת ב־2018, וכמובן בערוצים המסחריים שלנו שמיד נגיע גם אליהם.
למחרת שודר במהדורת החדשות של 'כאן' פייק־סקופ באותו עניין: "הרב הראשי לירושלים, אריה שטרן, בהקלטה בלעדית נגד דרישת הקהילה הגאה בנושא הפונדקאות". זה היה אייטם חרפה, מקרתיזם עיתונאי למהדרין. הרב שטרן השמיע דעה לגיטימית בהחלט נגד עמדת הקהילה הגאה בסוגיית הפונדקאות, ובמסגרת מילוי חובתו הרבנית. להבדיל מעובדי התאגיד, המדינה משלמת לו משכורת כדי שייתן דרור לדעותיו גם בסוגיות שכאלו. לו מותר, להם אסור. אילו תמך בקהילה הגאה והשמיע נאום נלהב בעד הענקת זכות פונדקאות לכל זוג הומואים, היה אולי עניין בחשיפת ההקלטה שלו בטלוויזיה, אבל הוא הביע דעה אורתודוקסית שגורה נגדה, ובתגובה נקשר אל עמוד הקלון של כאן 11.
כידוע, לא רק תאגיד השידור כפוף חוקית לכללי איזון ולהגינות, גם שלושת ערוצי הטלוויזיה של הרשות השנייה כפופים, וכמובן גלי צה"ל. הם לא כלי תקשורת פרטי כמו 'הארץ' או 'מקור ראשון', שרשאים לקדם השקפת עולם פרטית כאוות נפשם. אבל בסוף השבוע שעבר ובתחילת השבוע הזה התנהלו כלי התקשורת הנ"ל כמו פרסומאים במשרה מלאה של ארגוני הלהט"בים. מכל מקלט רדיו ומכשיר דיגיטלי בקעה תחושת שבר גדול שייגרם להומואים אם מדינת ישראל לא תלך מיד, אבל מיד, בדרכן של שתי מדינות מערביות בודדות המאפשרות פונדקאות לכל להט"ב. לציבור הישראלי לא ניתנה הזדמנות לדעת שברוב מדינות המערב אין פונדקאות בכלל, או לשמוע נימוקים מושכלים נגד הענקת זכות פונדקאות לכל גבר יחידני.
אחרי כל שטיפת המוח הזאת פלא, ממש פלא, שבסקר של חברת החדשות הסתמנו רק 56 אחוזי תמיכה במאבק הקהילה הגאה, ולא 100 אחוז. "אנחנו בתקשורת הולכים אחרי סיפורים", הסבירה שדרית טלוויזיה בכירה, והתקשתה בעליל להבין מה הבעיה בהתייצבותה החד־צדדית בסוגיית הפונדקאות. כל כך הרבה שנים בתקשורת לא הספיקו לה להבין שהעניין האמיתי פה הוא האופן שבו הסיפורים הולכים אחרי התקשורת.
על חשבון האומה
מצטער, אבל גם העניין המקומם הבא קשור לתאגיד השידור, ולהתעקשותו המוזרה למצב עצמו כערוץ שמאל־חילוני שאינו סופר צרכנים בעלי דעות אחרות ומאבד אותם במו ידיו. השבוע פורסם שהתאגיד מנהל מגעים עסקיים מתקדמים עם ליאור שליין. אם המו"מ יעלה יפה, אפשר להניח כי שליין ישדר ב'כאן 11' תוכנית דומה ל'גב האומה', שעידן תהילתה נמצא הרחק מאחוריה. הוא ייבא לערוץ הממלכתי את נאומי השנאה העקרביים שלו נגד דתיים, ימנים וכל מי שחושב הפוך ממנו או סתם הרגיז אותו פעם. כשהצופים יתפוצצו, הנהלת התאגיד תפרסם מן הסתם הודעה ש"אנחנו תומכים בכל עובדינו הבוחרים להביע את תפיסת עולמם", ושוב תתקשה להסביר מדוע יש לכל העובדים אותה דעה. תום אהרון לא מספיק לה? היא באמת צריכה עוד אחד מאותו דבר? לא הגיע הזמן להתרענן קצת? אחרי הכול, תאגיד שידור ציבורי אינו אמור לנהל מרוץ סלבריטאים עם הערוצים המסחריים. משלם המיסים והמחוקק מצפים ממנו להתחרות איתם על איכות, לא על השליין.
המאמר המלא מפורסם היום במוסף יומן של מקור ראשון
