אוקיי, אוגוסט.
הטור הזה עוסק בדרך כלל בתרבות שקראתי, ראיתי או שמעתי במהלך השבוע, אבל השבוע, עיקר מה שצפיתי בו היה אליפות העולם באתלטיקה וכמה פרקים של מפרץ ההרפתקאות. אז זה טור על זה, כלומר על מפרץ ההרפתקאות. ספציפית יותר, על שי צופה במפרץ ההרפתקאות.
אני כותב את הטור הזה כששי, הגדולה שלנו, יושבת לי על כתף ימין. מקווה שאני לא אשלם על זה בצוואר תפוס בעוד שעתיים ככה. זה מה שהילדים שלי אוהבים לעשות באוגוסט – הם נהנים מלשבת לי על הראש. ליטרלי.
ובכן כך. השבוע, אחרי ארבע שנים שבהם שי לא ראתה מסכים – כלומר ראתה מחשבים ופלאפונים, אבל לא ראתה טלוויזיה כמעט בכלל (עוד רגע אני אספר על הכמעט), היא ישבה כמה שעות וצפתה במפרץ ההרפתקאות. לצערי או לשמחתי לא צפיתי יחד איתה, אלא ישבתי ודיברתי עם המשפחה המורחבת שלי ונהניתי מזמן איכות שבו ילדים לא יושבים לי על הראש.
זה לא טור נגד מסכים ולא טור בעד מסכים, אז אני מתנצל מראש בפני אלו שמגיעים חמושים בעקרונות חינוכיים חשובים בעד או נגד מסכים לילדים בני שלש.
זה טור על עקרונות.
על כל פנים, כששי נולדה לא היה לנו משהו עקרוני נגד או בעד מסכים. אפילו אמרנו, ככה ברגע של גילוי לב זה לזו, שדווקא יהיה נחמד אם היא תצפה מדי פעם בתכניות באנגלית ותלמד את השפה כדי שהיא תהיה ברמת שפת אם או ברמה טובה מאוד. ואכן, כששי גדלה והגיעה לגיל שבו מבינים שפה, היא התלוננה על כאב בטן או משהו, נתנו לה נורופן והושבנו אותה אחר כבוד מול הטאבלט. היא צפתה בפרק שלם של פפה פיג (כמדומני) ואז ביקשה עוד. היא הייתה צריכה לאכול ארוחת ערב, אז הבאנו לה ארוחת ערב במקום טאבלט ושלחנו אותה לישון.
למחרת בבוקר היא קמה, הודיעה שכואבת לה הבטן וביקשה טאבלט.
נבהלנו מאוד. אין לנו משהו נגד מסכים, אבל יש לנו משהו נגד התמכרויות. ומאז הבהלה הזו מנהלת את זמן המסך של הילדים; הם לא רואים. לא ביום שישי. לא באוגוסט. לא בחול המועד. לא בפלאפון של אבא. לא במחשב של אמא. לא בשום דבר. יש לנו טלוויזיה בבית, אבל מבחינתם זה מסך שחור. הם לא רואים סרטים, ולא סדרות, וכשהם ממש רוצים סיפור הם באים עם ספר ומבקשים סיפור.
אבל, כאמור, זה לא טור בעד או נגד מסכים. העניין הוא שגם להתאהב בפוזיציה הזו, של 'הילדים שלנו לא רואים מסכים', גבה ממנו מחיר.
קודם כל מחיר קטן ומטופש, אבל משמעותי – הילדה לא יודעת על מה מדברים בגן. לא שזה כזה חשוב, אבל זה קצת חשוב. הייתה להם, למשל, קייטנה בסימן גיבורי על. זה היה מאוד חמוד. עשו להם גלימות, ומסיכות, והם צבעו ציורים של ספיידרמן – לשי לא היה שמץ של מושג מה זה גיבור על ומי זה ספיידרמן.
לא שאני חושב שזה ידע חשוב ובסיסי בגיל 4, אבל זה כן משמעותי. היא חוזרת ושרה שיר של סמי הכבאי – למרות שאין לה מושג מי זה סמי הכבאי ואיך הוא נראה. כרגע זה נטול משמעות. בכיתה א' זה יהיה יותר משמעותי. בכיתה ד' זה כבר יהיה חור בהשכלה. לא סמי הכבאי עצמו, כמובן, אבל הידע הקולקטיבי כולל גם סרטים וסדרות, וצריך להיחשף אליהם מתישהו. וכשהילד הראשון נחשף, גם הילדים אחריו נחשפים. ככה זה עובד.
שנית, כאמור, השפה. תכננו ללמד את שי אנגלית. היא הייתה בחוג אנגלית, ואנחנו מקריאים לה ספרים באנגלית, אבל היא לא צורכת את השפה באופן יומיומי. אם היא הייתה צופה בסרטים ובסדרות, גם אם זה לא היה הופך אותה לדוברת במחי חצי שעה יומית – זה עדיין היה מכניס אנגלית ליומיום שלה, ואין לה את זה כרגע.
שלישית, מחיר גדול יותר – היכולת שלנו לנשום.
אני מעריך, עד מעריץ, אנשים שמסוגלים לעבוד וגם להשגיח על הזאטוטים שלהם. אני לא מסוגל. לא מצליח לעבוד כמו שצריך כשיש ילדים שמתרוצצים בבית ומחפשים מה לעשות (כנראה שזה קשור לזה שאיכשהו תמיד מה שיש להם לעשות קשור בלהפריע לאבא לעבוד). די לקחתי חופש באוגוסט הזה, אבל גם כשלוקחים חופש, בתור עצמאי יש תמיד מה לעשות. שיחות עבודה קצרות. הודעות שצריך לשלוח. לא נתתי להם מסכים שווה לא הגעתי לכלום שווה התחלתי להיות בלחץ שווה, בשורה התחתונה, אבא עצבני יותר. זה שווה את זה? לא יודע.
אחד הטקסטים שאני הכי אוהב בעולם נכתב על ידי חבר שלי, אור, בתקופת הקורונה. הוא כתב על זה שחשוב להיות הורים שוקעים, ובין היתר כתב – "הילדים שלכם לא יזכרו שהם צפו חצי שנה בטלוויזיה בזמן שאבא ניסה לעבוד, אבל הם כן יזכרו איך אבא צעק עליהם כשהם הפריעו לו לשיחה. מה משניהם עדיף?".
אז זהו. עדיין לא עברנו לשעת טלוויזיה יומיומית, ובאופן כללי אני לא יודע מתי זה כן יקרה. אני כן יודע שהעיקרון של 'לא לתת מסכים' התהפך עלינו קצת, ואולי הגיע הזמן לבחון דברים מחדש. בכל זאת, אוגוסט.
