מישהו חכם אמר פעם שישראלים הם עם שאינו חובב סרטי אימה, פשוט מפני שבישראל "כל מהדורת חדשות היא סרט אימה בפני עצמו". גם אם האמרה הזו לא נכונה לגמרי, ישראלים ידועים בתור צופים שקשה לרגש, להפחיד או לזעזע. יש שאומרים זאת מפני שהם עם פוסט טראומתי בעל אופי הדחקתי הידוע בכינויו "יהיה בסדר". אז
לקראת ציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, כמות התכנים העוסקת במלחמה על שלל מחדליה וההרס שזרעה בצבא ההגנה לישראל, הולכת וגדלה. "גולדה" הוא אמנם סרט בינלאומי, אך עם אופי ישראלי מובהק. מלבד הלן מירן, לייב שרייבר וקמיל קוטין, הקאסט הוא ישראלי מכף רגל ועד ראש וכולל שחקנים מצוינים כמו רמי הויברגר, דביר בנדק, רותם קינן ועוד.
אז מה הופך אותו לסרט שזוכה לשבחים גם במקומות שאין להם דבר או חצי דבר עם ארצנו הקטנטונת? התשובה היא קודם כל גיא נתיב. הבמאי, שכבר זכה באוסקר אחד, מצדיק בהחלט את השם שנוצר לו, על ידי סגנון אומנותי חודר ולא מתפשר. במרכז כל אלה הוא ממקד את המצלמה בדמות אישה חזקה שהתמודדה עם מבול של ביקורות וזלזול מצד כל פקודיה ועובדיה הגברים. אפילו ברחבי העולם המערבי, אישה בראש ממשלה היא עדיין עניין מיוחד שנבחן מקרוב, ולכן האישיות של גולדה מספיקה למלא אולמות מאסיה ועד אירופה. גולדה במהלך הסרט נשארת חזקה ומלאת ביטחון, גם ברגעי המשבר והפחד. היא כריזמטית, נינוחה, ושולפת משפטים מלאי ביטחון מתוך שאיפת סיגריה, בעוד הגברים שלצידה נראים יותר ויותר חלשים. לפחות בהתחלה.
בנוסף לכך, זהו סרט מלחמה מהטובים שאפשר לבקש. הוא לא מדבר על מלחמות היסטוריות שאבד עליהן הכלח, אלא על אבן דרך בסכסוך שמסעיר את העולם כבר 75 שנה. בהקשר הזה, באופן די מפתיע, ישראל יוצאת הגיבורה החפה מכל אשמה. אפשר לזקוף זאת למוצאו של הבמאי, אבל די ברור שזה בזכות המנהיגה הנשית, לה לב אימהי ורחום, שגורמת למלחמה להראות כאילו כל מה שרצתה היה לשחק משחק שחמט נינוח עם צבאות ערב, עד שאלה שברו את הכלים, תרתי משמע. לצד זאת, ההפתעה של מלחמת יום כיפור היא רגע דרמטי נדיר. והסגנון הייחודי של נתיב מצליח להביא את שדה הקרב אל תוך משרדי ממשלה מעוצבים וממוגנים. מה יותר הוליוודי מזה?
אבל בהצצה לתוך אולמות הקולנוע הישראליים, הדרמה וההתפעמות מהסגנון האומנותי זזים ומפנים את מקומם לטובת רגש אחר לגמרי. חרדה. אין מילה אחרת שתטיב לתאר את מרב הסצנות של הסרט. מובן שכל סרט מלחמה מעניק לצופיו רגעים מורטי עצבים וכל המרבה הרי זה משובח. אבל בגולדה, נתיב לא עושה שום הנחות. גם מי שלא "זכה" לחיות בשטח ישראל באותה מלחמה קשה ועקובה מדם, ימצא את עצמו מתפלל לרגע שהמלחמה בדמות הסרט תיגמר ותיעלם מהמסך.
נתיב בוחר להתעלם מאווירת האופוריה שקדמה להפצצות. הסרט נפתח בירייה משמעותית והיא אזהרתו המבוהלת של ראש המוסד (רותם קינן), וההחלטות הגורליות שנעשות בעקבותיה. מאותו רגע, סף החרדה בסרט נשאר גבוה כל הזמן. אין רגע של נחת. גם בסצנות הרגועות יותר המצלמה נעה בתנועה איטית ואורבת, כמו נחש שמזדחל בין השיחים וממקד את עצמו בטרף ממול. הטרף במקרה הזה יהיה גולדה, או אחד מהבכירים היושבים אל שולחן הקבינט שמאבדים זה אחר זה את שוויון הנפש. ובין הסצנות המרגשות, והטיפ-טיפה מלאות תקווה, יהיו הרבה אזעקות וזעקות אימה של חיילים למול המוות המגיע. הזעזוע תוקף את גולדה מכל חזית ובזכות המשחק המדהים של הלן מירן, גם את הצופים.
תוכלו לשכוח מהפוגות קומיות, וגם מאסתטיקה שלווה ונעימה. יש אמנם שוטים אומנותיים בשפע אבל אלו יזעזעו אתכם כמו פרק מזוקק של מראה שחורה. עשרות ארוני קבורה מסודרים על יד מטוס או מסדרון בית חולים שהולך ומתמלא בגופות. מהאזעקה הגדולה שבזכותה כל יושבי האולם פלטו את הפופקורן שבפיהם בבת אחת ומיהרו לכסות את האוזניים, ועד לספירה הנואשת של החללים בפנקס של גולדה. הסרט לופת את הקרביים של כל ישראלי באולם, ומכריח אותו להסתכל בעיניים לחללים ולשמוע את יללתם האחרונה.
עבור העולם, הסרט הזה הוא סיפור מדהים של ראש ממשלה חזקה, שהודפת את הזלזול, מצליחה לתמרן את האמריקאים הגדולים, משרה חום ואהבה ובאותה מידה יודעת להעמיד את הרמטכ"ל על מקומו. עבור ישראל, הסרט הזה הוא עצם חדה בגרון, שלא חומל גם על גיבוריו. החל מגולדה ועד לדוד אלעזר ומשה דיין, כל אחד מהם מקבל כמה רגעים טובים של מחדל, חוסר אחריות והיסטריה. הם לא יוצאים מהמלחמה כמנצחים, אלא כפליטים שניצלו בעור שיניהם. מרגעי האקשן והמשפטים מעוררי השראה שנאמרים באנגלית צחה, ייהנו כנראה הצופים משאר רחבי הגלובוס. אבל את הליבה בדמות הביקורת הנוקבת, הזוועה, והלקחים שאולי יום אחד יופקו, מכוון נתיב במשלוח ישיר לישראל.
