זה היה שבוע של שיאים מפוקפקים: הפיגועים בחווארה ובהר חברון העלו ל־35 את מניין הנרצחים בפיגועי טרור מתחילת השנה. אוגוסט טרם הסתיים, ומספר החללים ב־2023 כבר גבוה יותר ממחיר הדמים של 2022 כולה. תחת הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל נרשמה שנת הטרור הקשה ביותר מאז האינתיפאדה השנייה. בגזרה אחרת, נתוני הרציחות הפליליות בחברה הערבית כבר עברו מזמן את אלו של השנה שעברה. בקצב הזה, השנה עוד תסתיים במספר כפול מהשנה שעברה.
ודמים תרתי משמע. להבדיל, הדולר חצה את רף 3.8 שקלים, שיא שכמותו לא היה מאז אי הוודאות של ראשית הקורונה. כל ישראלי שניצל את הקיץ לנופש בחו"ל הרגיש את הפער, אבל המכה הקשה יותר תהיה ביוקר המחיה בשגרה בארץ, כשכל המוצרים המיובאים התייקרו השנה ב־16 אחוזים בגלל פערי המט"ח, מעבר להתייקרות העולמית. צבר הנתונים הזה הוא המדד הבסיסי לבחינת הממשלה בשני הנושאים שעמדו בלב קמפיין הבחירות שלה: הביטחון האישי ויוקר המחיה. אלו היו הבטחות הבסיס בדרך לקלפי, הרבה לפני שהרפורמה המשפטית כבשה את סדר היום הקואליציוני. ביעדים שהציבה הממשלה לעצמה, הקריסה היא לרוחב כל הגזרה.
הנתון המעיק ביותר הוא של נרצחי הטרור. הטרור לא מבדיל אומנם בין ימין ושמאל, אבל דווקא בכירי הממשלה הזאת טענו בעבר הלא רחוק שלזהות האוחזים בהגה השלטון יש השפעה מכרעת על אופן המלחמה בטרור. "על זה הבחירות!", צייץ סמוטריץ' יומיים לפני הבחירות האחרונות, כשמספר הנרצחים השנתי עמד על 25. הוא קרא לבוחרים לצאת להצביע "כדי שנכניע בעזרת השם את הטרור ונחזיר את הביטחון האישי, ההרתעה והגאווה הלאומית". שמונה חודשים מאוחר יותר הוא וחבריו נכשלו במבחן שהציבו לעצמם. לא הכנעה, לא הרתעה, לא ביטחון אישי. אולי גאווה לאומית, אם מישהו יודע כיצד מודדים את זה.
השרה למשימות לאומיות אורית סטרוק הפנתה את חיצי הביקורת שלה לגורם בממשלה, אבל רק לאן שנוח: "שר הביטחון ההחלטה בידך", צייצה. כאילו שלממשלה אין ראש ואין קבינט. האחריות משום מה נעצרת אצל גלנט. שאר השרים שכחו מאחריות מיניסטריאלית. גם השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר, שידע לייחס אחריות אישית לקודמו כשיהודים נרצחו ("בר־לב אתה האחראי"), הסתפק בתנחומים כלליים למשפחות האבלות וברבע נחמה לציבור: יש אומנם יותר נרצחים יהודים בפיגועים, אבל גם יותר מחבלים חוסלו. ומעל כולם, ראש הממשלה, שקבע לפני שנה בדיוק שהטרור מרים ראש כי הוא מריח חולשה, לא סיפק הסבר משכנע מה הטרור מריח כעת. אולי נסתם לו האף.
הפשיעה במגזר הערבי אולי מאתגרת פחות את הממשלה מבחינה אלקטורלית, אבל בן־גביר יודע שהכישלון הזה עלול לרדוף אותו: הוא הבטיח לעשות סדר, והבלגן חוגג. שני הכלים החדשים שהוא דורש הם מעצרים מנהליים ושימוש בשב"כ. כן, אותו בן־גביר שזועק שנים נגד הכלי הבעייתי וה"לא מוסרי" כהגדרתו של מעצר ללא משפט, מבקש עכשיו להרחיב אותו באופן שיהיה קשה מאד להחזיר אחורה. וזה לא רק עורך הדין בן־גביר של פעם אלא גם השר בן־גביר לפני חודשים ספורים בלבד: כששר הביטחון חתם על צווי מעצר מנהלי נגד יהודים החשודים בפעולות לאומניות נגד ערבים, יו"ר עוצמה יהודית נזעק. "זה לא דמוקרטי לעצור אדם ולהשליך אותו לכלא ללא ראיות וללא משפט", הוא מחה. מי שהמליץ על אותם צווים היה אותו שב"כ שבן־גביר מבקש לגייס עכשיו נגד הפשיעה הפלילית.
גם המחשבה הזאת עלולה לקום על יוצרה. בן־גביר דרש במשך שנים לסגור את המחלקה היהודית, וכעת הוא דורש לפתוח מחלקה ייעודית שתילחם בפשיעה הפלילית. אי אפשר לדבר על חיזוק המשטרה ולהמשיך להוציא את עבודתה למיקור חוץ בארגוני ביון שנלחמים בטרור. בן־גביר מותח כאן חבל דק מאוד בהכנסת ארגון ביון חשאי לפעילות נגד פשיעה פלילית. אגב, להבדיל מההחלטה המתבקשת של נתניהו לערב את השירות בפשיעה הקשורה לבחירות המוניציפליות במגזר הערבי אשר מתבקשת מהגדרת הארגון. לפי חוק השב״כ, תפקידו של הארגון הוא להגן על ״סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו״ מפני איומי טרור, חבלה או חתרנות. זה בדיוק המקרה.
אז מה כן אפשר לעשות? עם כל הביקורת של בן־גביר על הממשלה הקודמת, בתחום הזה הדבר הנבון יהיה דווקא ללמוד ממנה. גם אם צריך להתייחס בקורטוב של ספקנות לנתונים אחרי שנת עבודה אחת, 2022 הייתה השנה הראשונה שבה נרשמה ירידה במספר הקורבנות אחרי עלייה רצופה מ־2015. אולי דווקא מפני שנשענה על רע"ם, הממשלה ההיא הציבה את הטיפול בפשיעה בראש סדר העדיפויות. הצוות בראשות יואב סגלוביץ השאיר על השולחן שני דו"חות חשובים, שניהם מתמקדים בקשר שבין הפשע לכסף הגדול, קשר שגם שר האוצר סמוטריץ' מזהה היטב כשהוא דורש לפקח על התקציבים. דו"ח אחד הוא של מנכ"ל האוצר לשעבר רם בלינקוב, שהתמקד במלחמה בהון השחור, והשני של מנכ"ל משרד הפנים לשעבר יאיר הירש שקבע כללי פיקוח על מכרזים. הכלים הללו אפורים יותר משימוש בשב"כ ויביאו פחות כותרות מצווים מנהליים, אבל אולי בכל זאת כדאי לשקול אותם.
הדיווחים על חידוש השיחות בחסות הנשיא עומדים בניגוד להערכות על מותה הטבעי של הרפורמה. האינטרס של הקואליציה ברור: אם ממילא אין בכוחה להמשיך לחוקק בגלל מרד בליכוד ובגלל זעם החרדים, עדיף לחתוך את ההפסדים, לעצור את הפגיעה בצבא, להקטין את הנזק הכלכלי שנגרם מאי הוודאות ואת המתח הפוליטי שמשתק כמעט כל מהלך לאומי. עם קצת מזל יהיה גם אפשר לפרוץ לשלום עם סעודיה ולפגישה נוחה עם ביידן. השאלה היא מה האינטרס של האופוזיציה להיכנס לשיחות במצב הזה.
מבחינה פוליטית, אכן אין לגנץ ולפיד מה להרוויח. יו"ר המחנה הממלכתי מרוויח מעצם עמדת הביניים שתפס, גם בלי שיציג קבלות של פשרה אמיתית. ביקורו בבני־ברק השבוע היה מפגש אינטרסים שסופו ידוע מראש. החרדים רוצים לשפץ את ההיסטוריה ביחס לתמיכתם ברפורמה, הוא רוצה להראות שהוא יכול, אבל איש לא מתכוון לחתום על אותו מתווה גיוס נוח שהוא מציע להם. כך גם ברפורמה. הסכמות כעת ישרתו את נתניהו ויאריכו את חיי הקואליציה שמחשבת להישבר בין גלנט לחרדים, ובין בן־גביר לאמריקנים. ובכל זאת, יש סיבה טובה שבגללה בכירים באופוזיציה מנסים לחתור לפשרה בניגוד לאינטרס הפוליטי המיידי.
הכשירות המתכרסמת בחיל האוויר לא מורגשת בחוץ, אבל בתוך כמה חודשים אנחנו עלולים לגלות שמשימת הכשרת הטייסים החדשים מסתבכת מפני שהוותיקים מסרבים להגיע ולהדריך בבית הספר לטיסה. גרוע מכך: מלחמה בעיתוי גרוע במיוחד, אחרי יציאת חלק מהטייסים מכשירות, עלולה לחשוף את ישראל בנקודת חולשה היסטורית. לכן אין זמן להמתין לאחרי החגים, אלא יש למצוא דרך להחזיר את הטייסים להתאמן. המרדת הטייסים היא אירוע חמור, וכנראה שיטתי ומתוכנן יותר ממה שנראה, אבל כרגע צריך לעצור את הדימום עצמו.
הדילמה של האופוזיציה היא בין מניעת סיכון ביטחוני להארכת כהונת נתניהו, שבעיניה מהווה סיכון לאומי בפני עצמו. כדי לאזן בין האינטרס הפוליטי לביטחוני יש נתיב שבו תומכים חלק מהבכירים שמעורבים בשיחות: הסכמה על הרפורמה, שבניגוד למתווה הנשיא המקורי לא תכלול הסדרה של הגיוס. זו דרך למנוע את משבר אי ההתייצבות ועדיין להשאיר את המוקש הפוליטי הגדול ביותר. הפשרה נועדה להחזיר לשירות את הטייסים, לא לפטור את החרדים ממנו.
