משפט יחיד של דפנה ליאל על הנעשה בוועדת השרים שדנה השבוע במעשי הרצח במגזר הערבי חשף את גודל העיוות: "בן־גביר ביקש להפעיל הגבלות מנהליות כפי שקורה במקרים מסוימים עם פעילי הר הבית", דיווחה ליאל. "בייעוץ המשפטי הזהירו משימוש יתר בכלי הזה, שנועד לאירועים נקודתיים ולא לתקופת מעצר ממושכת, וסיכמו לקיים דיון נפרד בסוגיה".
צווי הגבלה, הרחקות, מעצרים, עיכובים והעמדות לדין בגלל שלל סיבות קלושות, כמו הליכה איטית, חריגה מהמסלול, היפרדות מהקבוצה, השתחוויה, שירה, קטיפת עלים, הנפת דגל המדינה, תקיעה בשופר, חביטת ערבות, נטילת לולב והתנועעות יתר, הם מנת חלקם של עולי הר הבית היהודים זה עשרות שנים.
בארכיון הקטן שברשותי הצטברו בעשור האחרון מאות אם לא אלפי מסמכים משפטיים סביב העניין המופרך הזה, שכותרת־העל שלו היא "מאבק המדינה בנורמליזציה של הביקור היהודי בהר הבית".
הכול – ובלבד שיהודים שומרי מצוות לא יסובבו בהר כמו שהם יכולים ללכת בשדרות ממילא. המדינה השקיעה סכומי עתק כדי לוודא שההר נותר מקום שיהודים חובשי כיפה יכולים לתור אותו רק על תקן טירונים או פקודים – לא כאזרחים מהמניין.
העיקר: שלעולם לא יוכלו להרגיש שם בבית.
בשנים האחרונות הוקלו יחסית ההרחקות, והן עומדות כעת על חודשים ספורים. בעבר המצב היה גרוע הרבה יותר. די להזכיר את הרב יוסף אלבוים, שהורחק מהר הבית לשנתיים בגלל ריאיון בערוץ 7 שהשתמע ממנו שבהר מתקיים "כולל" ללימוד הלכה; הרחקה בת שבע שנים של יהודה עציון בגלל סיבה לא ברורה, באופן שאין כל דרך להתגונן מפניה משפטית; והרחקתו של גרשון סלומון ז"ל למשך לא פחות מ־28 שנים מההר, בגלל התפרעויות קטלניות של מוסלמים. זאת, יש לציין, בעקבות צעדה שסלומון קיים מחוץ לשטח ההר. האם התקבל אישור הקבינט לפני נקיטת הצעדים הדרקוניים הללו? האם היועמ"ש סייג אותם, כבל את ידי המשטרה באיזה אופן, הביע אי נוחות מההתנהלות הבלתי דמוקרטית הזו? תוכיח המציאות בשטח שלא מיניה ולא מקצתיה.
כיצד ייתכן שהיועמ"שית מתעוררת למחות על נקיטת צעדים כאלה רק כשהם עומדים להיות מוחלים על ראשי הפשע במגזר הערבי, שהביאו מתחילת 2023 ליותר מ־150 מעשי רצח במגזר? כלומר, כל עוד המהלכים הללו ננקטו רק כלפי אזרחים יהודים דתיים שלא עברו על שום חוק – הייעוץ המשפטי פיהק. כשמוצע שמשהו מזה ייושם על רוצחים, שומו שמיים, פרקליטינו נזעקים.
נכון, לא נחתנו מהירח ולא מהמאדים, לכל היותר ירדנו מהר הבית. בתוך עמנו אנחנו יושבים, ואנו מודעים היטב גם לתסבוכות הפנימיות שמאפיינות את העם היהודי. אבל כיצד ייתכן האבסורד הזה, ולמה הוא מזכיר כל כך את סדום?
