הרבה אישים וגופים מעלו בתפקידם בחודשים המטלטלים העוברים עלינו. הם היו יכולים להוביל ליצירת שיח ענייני ומעמיק במגוון הסוגיות החברתיות והמשפטיות שעל סדר היום, אך העדיפו להשתתף דווקא בהבערת הבית המשותף לכולנו, ולהרחיק כל התקדמות במתווה שאינו מוביל להתנגשות חברתית חזיתית. בהקשר הזה, דומה שהאקדמיה הישראלית ממלאת תפקיד שהוא אחד העצובים והמאכזבים ביותר.
כמוסדות המחויבים לכאורה לחתירה מתמדת להעמקת הידע ולגיוונו, לבחינת המציאות המורכבת מכל צדדיה בעיניים רעננות, ולקידום שיח ציבורי מעמיק וענייני בכל סוגיה, החודשים האחרונים היו עשויים להיות שעתם הגדולה של מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל.
דווקא לנוכח רידודו והקצנתו של השיח, המוסדות האקדמיים היו חייבים להציע לציבור כולו – בראש ובראשונה לסטודנטים ולחברי הסגל – דגמים אחרים לחלוטין של דיון בסוגיות שעל הפרק: בנימה ובהתנסחות, בחתירה מתמדת לקיומו של דיון מעמיק גם בסוגיות מקוממות, בהצעת מגוון מתווי פעולה אפשריים, ואולי אף בשרטוט זהיר של מפות דרכים ליציאה מן המשבר.
דווקא נוכח מעמדה הציבורי המעורער ממילא של האקדמיה הישראלית בקרב הציבור הרחב, ודווקא על רקע מספרם המידלדל של צעירים הפונים לאקדמיה לשם רכישת ידע או מקצוע (בייחוד בתחומי החברה והרוח), מילוי תפקיד ציבורי מעין זה היה יכול לא רק לסייע לחברה ולמדינה בשעת משבר אלא גם להשיב את אמונו של הציבור ברלוונטיות האקדמיה, ולמצב אותה מחדש כבעלת תפקיד חיוני בעיצובה של החברה הישראלית העכשווית.
כגודל ההזדמנות גודל ההחמצה. כמעט מן הרגע הראשון החליטו רבים מראשי המוסדות האקדמיים, ועימם מרבית שכבת העילית של האקדמיה כולה, לנקוט קו הצהרתי קיצוני, המאמץ את השיח המוקצן ורווי ההפחדות נגד הממשלה וכוונותיה, וממילא גם נגד חלקים רחבים בציבור הישראלי המצויים אף הם בקמפוסים – כמרצים, כעובדי מנהלה וכסטודנטים. לעיתים נדמה שבכירי האקדמיה נסמכים ישירות על טקסטים של ראשי המחאה הציבורית, בעוד אישים בודדים המבקשים לנקוט קו מעט מתון או מורכב יותר סופגים מתקפות אישיות וקיתונות של בוז, בתוך מוסדותיהם ומחוצה להם.
סירובה של האקדמיה ליצור שיח ממשי ומגוון בסוגיות הנידונות, או אפילו רק לאפשר את השמעתן הסדורה של עמדות המנוגדות לרוח הרוב היודעת כול, מורגש כמעט בכל פורום או התכנסות אקדמית. מרצים המציגים עמדה עצמאית לגבי מהלכי הממשלה או מניעיה מוקעים מיידית כמי שהיו תומכים גם במדיניותן של מדינות פשיסטיות מובהקות, או כמי שסבורים שיש טעם בדיון האם כדור הארץ הוא אכן עגול.
התנסחויות חד־ממדיות כאלה הן היום לחם חוקו של כמעט כל פורום אקדמי במרחב הדיגיטלי או המקצועי. במציאות כזו לא מפתיע שאקדמאים, חלקם בכירים, נאלצו לחזור בהם מיידית מדברים שאמרו או שכתבו, מאחר שהמתקפה הפומבית עליהם מצד עמיתיהם הייתה תוקפנית במיוחד. בשביתה הכללית שהוכרזה בזמנו במשק, נכפה למעשה על מרצים וסטודנטים להשתתף במחאה אידיאולוגית שלא בהכרח הזדהו עמה. במקרים אחדים הפכו דווקא האוניברסיטאות למרחבים שהתקיימה בהם השתקה באמצעים הגובלים באלימות של ממש (פעילותן של קבוצות כמו "אם תרצו" באקדמיה כלל אינה מתקרבת בהשפעתה לרוח החד־ממדית הנוכחית, הנושבת כמעט אך ורק לכיוון אחד).
וכך, אקדמאים המחזיקים בעמדות מורכבות מפחדים להביע את דעתם, מחשש שיבולע להם מקצועית כיום ובעתיד; סטודנטים רבים חוששים שלא יוכלו למצוא את מקומם באקדמיה, בשל עמדותיהם או זהותם; ותרומתה החברתית הייחודית של האקדמיה – שאני עצמי מאמין בה בכל ליבי – אינה מורגשת כמעט בציבור הרחב. המצב הזה, שהוא החמצה נוראה, מסכן את המשך שגשוגם של המוסדות האקדמיים יותר מכל תסריט דמיוני על תוצאות הרפורמה המשפטית.
בתוך הדוגמטיות האינטלקטואלית המאכזבת הזו, דומה שדווקא בחלק מהמכללות האקדמיות המצב גרוע פחות. המוסדות הללו הפכו למרחב אקדמי רענן ורלוונטי, שדרכי הוראה חדשות ומפתיעות נבחנות בו כל העת, שחוקרים מצטיינים צומחים בו, ושאפילו סוגיות פוליטיות ואידיאולוגיות לוהטות מטופלות בו לעיתים באופן דוגמטי פחות ומבטיח יותר.
