כמה מאירועי השבוע האחרון יכולים להתכנס לכותרת משותפת: בעיית השיח הציבורי השטחי, שמתעלם ממורכבות המציאות.
- הטרור הפלסטיני שוב התגבר לאחרונה, במיוחד ביו"ש, ואיתו תסכול התושבים על המצב הביטחוני. מתוך כך עולה הכעס על כך שדווקא בממשלת ימין הביטחון נמצא ברמה נמוכה כל כך. משום מה, איש אינו מעלה את האפשרות שהחיבור הזה דווקא טבעי למציאות המורכבת של השליטה הישראלית ביו"ש.
אין זה סוד שהקהילה הבינלאומית, כולל ידידתנו הגדולה ארה"ב, מתנגדת להתיישבות הישראלית ביו"ש. ישראל תלויה במידה רבה בתמיכתה הכלכלית, הביטחונית והמדינית של ארה"ב. המשמעות היא שהיכולת של ממשלות ישראל לפעול בקשיחות מול הטרור ביו"ש תלויה במידה רבה בחבל המדיני שמשחררת לנו ארה"ב, ואורכו של החבל הזה תלוי במערכת היחסים הכללית בין הממשלה בירושלים לממשל בוושינגטון.
מי שעוקב אחר יחסי ישראל־ארה"ב יכול להיווכח בנכונותה של התיאוריה הזאת. כך למשל הצליח אריאל שרון לצאת למבצע חומת מגן רק אחרי כשנה וחצי של טרור אכזרי ומאות הרוגים, בגלל הדימוי האולטרה־קיצוני שלו מימי מלחמת לבנון. לא יהיה מפליא אם נגלה פעם שאפילו ההתנתקות הייתה חלק מ"עסקה" בינו ובין הממשל האמריקני, כדי שיאפשר לו חבל ארוך למלחמה בטרור.
ממילא ברור שככל שהעמדה המדינית של ממשלת ישראל ימנית יותר, כלומר יותר לצנינים בעיני הממשל האמריקני, כך החבל המדיני־ביטחוני שהממשל ישחרר יהיה קצר יותר. יתר על כן: אנשי ההתיישבות אינם מסתפקים בהענשת הטרוריסטים וסביבתם הקרובה, אלא דורשים גם "תגובה ציונית הולמת" בדמות הרחבת ההתיישבות. אלא שהתגובה הזו בדיוק מקוממת את ידידתנו הגדולה, וממילא שוב מתקצר החבל המדיני־ביטחוני שהיא מושיטה לנו. אמור מעתה: יותר ימין – פחות ביטחון. וגם: יותר התיישבות (במיוחד מחוץ לגושים הגדולים) – פחות ביטחון.
- השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר מאשים את הממשלות הקודמות, ובמיוחד את ממשלת בנט־לפיד, במשבר הטרור הפלילי הערבי בתוך ישראל. קל להוכיח שאין ממש בטענתו: כמעט כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים (רובן בראשות נתניהו) הזניחו את המגזר הערבי, והעדיפו להתעמת כמה שפחות עם כוחות אלימים וחזקים בו, וכך גם במגזר החרדי ובשולי מפעל ההתיישבות ביו"ש, בהנחה שכל משבר כזה עלול להביא לוועדת חקירה למשבר פוליטי ואולי אף לשניהם.
ובכל זאת, הממשלה הקודמת הוכיחה שבכוחה להפחית דרמטית את מספר מקרי הרצח במגזר הערבי. ב־2022 כולה נרצחו 116 ערבים, ואילו מתחילת 2023 ועד היום נרצחו 158 ערבים (קצב שנתי של כ־240 נרצחים, יותר מפי שניים מכהונת הממשלה הקודמת). איך אפשר לייחס דווקא לממשלה הקודמת את האחריות על רמת הפשיעה הנוכחית?
- בימים האחרונים נחלצו לא מעט עיתונאים – חלקם כתבי משטרה ומשפט, וחלקם בעלי טורים – להגן על המשטרה והפרקליטות בפרשה העצובה של דריסת הילד רפאל אדנה מנתניה. הם טרחו להפריך בעיקר שלוש טענות של בני הקהילה האתיופית. הראשונה – ייחוס התאונה לרופאה, ד"ר היידי פסלר. חקירת המשטרה לימדה שהיידי היא בעלת הרכב, אבל הנהגת הפוגעת היתה אימה הקשישה. השנייה – הכעס על הפרקליטות בגלל אי האשמת הנהגת בהריגה. הפרקליטות טוענת שלפי הבדיקות המוסמכות התאונה עצמה לא נגרמה באשמת הנהגת, אבל היא מואשמת בהפקרת הילד לאחר התאונה, עבירה שעונשה עד 14 שנות מאסר.
הטענה השלישית נוגעת להתמשכות החקירה, וגם בעניין הזה מסכימים הכתבים לטענת המשטרה והפרקליטות ששלושת החודשים שעברו מאז התאונה ועד גיבוש כתב האישום נחשבים לקצב מהיר יחסית.
ההתגייסות הזאת מנוגדת לאינסטינקט העיתונאי הפופוליסטי הרווח, שבו האזרח הקטן תמיד צודק, והממסד תמיד מושחת ושקרן. כמי שמאמין שתפקיד התקשורת לחפש את האמת, ולאו דווקא "לשנוא את הממסד", זו דווקא בשורה טובה שהתקשורת מוכנה לחרוג מהרגלה. נותר רק לקוות שהבשורה הזו תחול גם במקרים שהנפגעים אינם אתיופים.
