הכול משתאים לנוכח הטרור הפלילי הערבי הרצחני. מימין ומשמאל עושים שימוש פוליטי וציני בתופעה, רובם תולים את מלוא האשמה במדינה ובמוסדותיה, אבל האמת צריכה להיאמר: האשם מונח לפתחה של החברה הערבית, במנהיגיה הפוליטיים, החינוכיים והדתיים, החומקים היסטורית מכל אחריות והממנפים את התופעה כדי להביך את ישראל ולהציגה כמי שאינה מסוגלת לשלוט באזרחיה הערביים.
בפוליטיקה הישראלית רווית היצרים, בפרט לנוכח המאבק בעניין הרפורמה המשפטית, דומה כי כל שקר ייטמע היטב בתודעת ההמון, ובתנאי שיחזרו עליו פעמים רבות. חוצן שינחת לביקור חטוף במדינת היהודים יתרשם כי מקורו של גל הטרור הפלילי, השוטף את עריה הערביות של המדינה, הינו בשל סגירתה של תוכנית "מסלול בטוח", השינוי המשטרי, שרי הימין המשיחי ונערי הגבעות, ומדיניות האפליה והגזענות המכוונת להדרתו של הציבור הערבי התמים ממרקם החיים הישראלי.
אכן, ממשלות ישראל לדורותיהן, כולל זו הנוכחית, כשלו בטיפול בפשיעה הערבית והעלימו עין מתופעות מסוכנות, שהחלו לנבוט עוד לפני שנים רבות, בנותנן דגש אך ורק לסיכול טרור, אותו מונח המהלך קסם על הציבור היהודי. מכאן צמחה ושגשגה תעשיית הבנייה הבלתי חוקית, הנהיגה הפרועה, הפרוטקשן, והרצח בתוך המשפחה, והכול תוך עצימת עין ממסדית ותקשורתית.
נכון: המדינה לא נהגה במשך השנים בשוויון מוחלט בהקצאת המשאבים למגזר. ועם זאת, בשנים האחרונות ישנו ניסיון כן לתיקון המצב, מה גם שבקרב אוכלוסיות מוחלשות ומקופחות אחרות בישראל, תופעות האלימות קטנות בצורה דרמטית בהשוואה למגזר הערבי.
אמת, בן גביר מצא קלף פוליטי מנצח בזהותו את המשילות שבחברה הערבית כפקטור מאיים על החברה היהודית לאחר "שומר חומות". למרבה הצער, עד כה הוא לא הוכיח כל יכולת ביצועית בדיכוי הפשיעה הפלילית הערבית. ואולם, אין לעובדת כהונתו כשר לביטחון לאומי או לכהונת סמוטריץ' כשר האוצר כל קשר לעלייה המטאורית בפשיעה, שאנו חווים לאחרונה. מי שטוען כך, בסך הכול מנסה לנצל את המצב הפוליטי הרגיש לטובת ניגוח הממשלה.
בניגוד להאשמות המגזר הערבי והטרמפיסטים הפוליטיים שבעקבותיהן, להערכתי, מקור התגברות האלימות נעוץ בגורמים הבאים:
- זלזול רב שנים של מנהיגי הציבור הערבי במוסדות המדינה תוך קריאת תיגר על הלגיטימיות שלהן. לח"כים הערביים המזדהים תדיר עם רודנים וטרוריסטים ערביים אין להלין אלא על עצמם בלבד. כשמנהיגי ציבור ואנשי דת קורצים ומגלים הבנה לרצח מכוון של אזרחים ישראלים על רקע לאומי, שלא יתפלאו למראה זילות החיים בתוך המגזר הערבי. קריאות ועדת המעקב והח"כים להקמת משמר אזרחי ערבי תוך הסתייעות בשוטרי הרשות הפלסטינית, מסגירות את כוונתם האמיתית. לא הטרור הפלילי בראש מעייניהם, אלא המאבק במדינה.
- התנגשות תרבותית בין חברה אולטרה שמרנית, שנוהלה במסורתיות על ידי ראשי משפחות ונכבדים שהיו אמונים על הסדר הציבורי מתוקף הכבוד והמעמד שזכו להם בקהילה, ובין ערכי המערב הליברלי, השם את האדם במרכז חרף ערכי המשפחה והמסורת. החיכוך הרב בחברה היהודית-דמוקרטית מכה בחוזקה במבנה הערבי החמולתי-דתי.
- בעידן ה-P.C, כל ניסיון לתת סימנים תרבותיים בחברות שונות מוקע כגזענות. ובכן, יש לומר את האמת: ככלל, החברה הערבית שונה תרבותית מחברות שאינן ערביות, גם כשהיא חלק מחברה דמוקרטית. מערכת ערכיה שואבת את השראתה מנורמות דתיות-אסלאמיות ולא מעקרונות דמוקרטיים שוויוניים. יעידו על כך שלל מלחמות האזרחים ומעשי הטרור והרצח ההדדיים בכל המדינות הערביות: סוריה, לבנון, עיראק, לוב ותימן. מונחי הכבוד והגבריות כמעט "מאלצים" את הפרט להצטייד בנשק, המהווה אמצעי הגנה וסמל סטטוס כאחד. לצערנו, הנגישות לנשק בישראל מהווה זרז קטסטרופלי להחרפת המצב.
- המהפכה הטכנולוגית, תהליכי הדיגיטציה בכל מוסדות השלטון והמערכת הבנקאית מצמצמים מאוד את מרחב התמרון של ארגוני הפשיעה המסורתיים. בתקופתנו קשה יותר להלבין כסף פלילי, לזייף דרכונים, להיעלם ולחמוק מעיניה של רשות המיסים. כל אלו דוחקים את ארגוני הפשע לתעל פעילות לצינורות לגיטימיים, שנהנים מתמיכה ממשלתית ומכסף "לבן", ודוחפים אותם לקדמת הבימה, וזאת בניגוד לעבר, שבו הם פעלו מתחת לרדאר. פעילות זו מחייבת חיכוך גבוה והסרת יריבים פוטנציאלים מתחרים הנאבקים על אותם משאבים.
- חיסול חלק ניכר מארגוני הפשיעה היהודים וכליאת רוב מנהיגיהם בבתי הסוהר, הותירו את הזירה לארגוני הפשיעה הערביים. האכזריות וקהות החושים לחיי אדם של האקדוחנים הערביים, המופגנות מדי יום לעין כול, מקבעות את שליטתם בעולם הפשע הישראלי.
- יוקר המחיה המאמיר בישראל והיכולת להרוויח כסף מהיר וקל בעולם הפשע המאורגן עושים את שלהם, ומקלים על גיוס מתנקשים צעירים בעלי יד קלה על ההדק.
אזכיר נשכחות כי הציבור הערבי עוד טרם הקמת המדינה, טבח בעצמו ללא רחם. בתקופת המרד הערבי בשנים 1939-36 אירע גל טרור פנימי חסר תקדים בתוככי החברה הערבית, שנוהל על ידי כנופיות חמושות כנגד מי שנחשדו כמשתפי פעולה של הבריטים והציונים. מיותר כמעט לציין, כי מעשי הרצח, שפגעו ללא רחם בשכבת ההנהגה הערבית דאז, גלשו כמובן גם לרצח על רקע פוליטי, עסקי ואישי. מוסכם כיום להניח, כי מסע הטרור הפנימי גבה את חייהם של 1000 נרצחים ערבים בתקופה זו.
כללו של דבר: ממשלת ישראל הינה האחראית על מצב ביטחון הפנים, וחובה עליה לדכא ביד ברזל את הטרור הפלילי הערבי עם ובלי קשר לעובדה, כי קני האקדחים הפליליים יכולים להיות מופנים בין רגע לציבור היהודי בעת התרחשותו של אירוע לאומני. הטיפול חייב להיות מקיף ולרדת לשורש ההפקרות שבמגזר הערבי, הן הפוליטית לאומנית והן הפלילית עבריינית, מדובר בכלים השלובים זה בזה.
עם זאת, אל לאזרחי ישראל לפתח ציפיות, כי תופעת האלימות במגזר הערבי תיעלם גם אם יוצמד שוטר לכל אזרח ערבי במדינה. עד שלא יתרחש שינוי ערכי-חינוכי מהותי בכיבוד המדינה ומוסדותיה, לצד לקיחת אחריות מצד המנהיגות הערבית כלפי הציבור הערבי בישראל, ולא רק בשמירת האינטרס הפלסטיני ובקידום האג'נדה הערבית-לאומנית כפי שנעשה עד כה, נמשיך כנראה כולנו לחזות בגלים משתנים של אלימות מגזרית.
