בתחילת השבוע קיבל בג"ץ פה אחד את העתירות שהגישו ארגון אלו"ט והורים לילדים על הרצף האוטיסטי נגד קיצור יום הלימודים המתוכנן במסגרות לילדים על הרצף מרבע לחמש לשעה ארבע. בפסק הדין נקבע כי ההחלטה תבוטל ואורך המסגרות יישאר על כנו גם בשנת הלימודים הקרובה.
בתגובה לכך פרסם שר החינוך יואב קיש את הנימוקים שהובילו להחלטה על קיצור המסגרות – מחסור חמור באנשי צוות שגרם לכך שכבר השנה יותר משליש מהמסגרות לא הצליחו לקיים יום לימודים עד רבע לחמש, בנוסף לשיחות עם אנשי צוות קיימים ששוקלים עזיבה עקב שעת הסיום המאוחרת. השר קיש הבהיר, שהחלטת בג"ץ לא פתרה בעיות אלו, ולכן על אף ששעת הסיום בצורה רשמית תישאר זהה, בפועל מסגרות שלא יוכלו לעמוד בכך – ייאלצו לסיים מוקדם יותר.
הודעת השר עוררה תגובות זועמות, בעיקר על כך שמחסור באנשי צוות אינו גזירת גורל אלא עניין של תמריצי שכר, ושאם השר מודה שהמחסור הזה היה קיים כבר השנה, מדוע לא נערך מראש ודאג להעלאת שכר אנשי הצוות בחינוך המיוחד שתסייע בגיוס של כוח אדם נוסף?
כשדיברתי באופן אישי עם מספר גננות בחינוך המיוחד (שרובן מתנגדות להחלטת בג"ץ ומרגישות שלא רואים את הקושי שלהן ביום לימודים ארוך), הן טענו שלא מדובר כאן כלל על שכר, אלא בשחיקה שנובעת מכך שאלו שעות קשות, לאחר שהילדים במסגרות כבר משבע וחצי בבוקר ולאחר שחלקם מקבלים תרופות לפני המסגרת שהשפעתן פגה כבר באזור שתיים-שלוש. עם זאת, ברור שאם היה עוד כסף – היה ניתן לנקוט בפתרונות יצירתיים, כמו כוח עזר נוסף לשעות האחרונות במקום קיצור הלימודים.
אך מכיוון ששכר הגננות החינוך המיוחד אכן יעלה בשנת הלימודים הקרובה על פי הסכם השכר עם ההסתדרות, ועדיין המחסור גדול ורק הולך ומתעצם (גם בהשוואה למחסור הקיים בחינוך הרגיל), אולי כדאי להתעכב על חצי משפט בדבריו של השר קיש שבו הזכיר את האתגר עקב העלייה בכמות הילדים על הרצף האוטיסטי.
על פי הנתונים, בשנת 2018 הסיכוי של ילד לקבל אבחנה של אוטיזם היה 1 ל-187, ואילו בשנת 2021, הסיכוי הזה קפץ ל-1 ל-88, יותר מפי 2 בתוך שלוש שנים בלבד! יש לציין, שמספרים אלו עדיין נמוכים ביחס לארצות הברית שם מדובר על 1 ל-44 ילדים, אז סביר להניח שמגמת העלייה טרם נעצרה. הגורמים לעלייה מגוונים: לידה בגיל מאוחר יותר, יותר מודעות לאבחונים ואולי גם אבחון יתר של ילדים שלאו דווקא עומדים בקריטריונים לאוטיזם. אך בסופו של דבר התוצאה היא אחת: כמות הילדים על הספקטרום עולה בקצב מהיר, וכמות כוח האדם הדרושה למסגרות עבורם פשוט לא מצליחה להדביק את הפער.
אז נכון, שתמיד אפשר לתת עוד כסף, ולכל אחד יש ודאי בראש אינספור רעיונות למקומות בהם היה מקצץ למען קידום ילדים עם אוטיזם. אך יש לזכור, שתקציב החינוך הוא כבר התקציב הגדול ביותר במדינה, וכבר היום ילד בחינוך המיוחד מתוקצב בממוצע פי 6 מילד בחינוך הרגיל (שגם שם מצב כוח האדם אינו מזהיר), וזאת בעיקר בגלל גודל הכיתות (5 ילדים לעומת 27), יום לימודים ארוך, לימודים בחופשות ואנשי טיפול פרא רפואי. אז השאלה איפה עובר הגבול.
הגידול באחוז הילדים האוטיסטים, מזכיר אוכלוסייה נוספת שגדלה בשנים האחרונות: הזכאים לתו נכה. במקרה זה רק 7% מתווי הנכה היום הם "תו כחול" הניתנים לאנשים המתניידים בכיסא גלגלים ואילו כל השאר הם "תו ירוק" הניתנים לאנשים עם מוגבלויות אחרות. הרחבת הקריטריונים, שמטרתה הייתה ברוכה – לעזור לאנשים נוספים שזקוקים לחניה קרובה מסיבות שונות – הובילה לכך שהנכים המקוריים, שחייבים מקומות חניה מיוחדים לנכים כי רק הם רחבים מספיק לצורך הוצאת המעלון מהרכב – מתקשים פעמים רבות למצוא כאלו, כי הם כבר תפוסים על ידי קרוב ל-400 אלף מבעלי תווי הנכה האחרים. אפשר גם פה לטעון בפשטות שאם יש יותר תווי נכה (עליה של פי 2.5 ב-15 השנים האחרונות), צריך לסמן בכל מגרש יותר חניות נכים, אבל כאן קל לראות איך זה יבוא על חשבון שאר האוכלוסייה וגם יתמרץ עוד ועוד אנשים לנסות ולהשיג תו נכה על שם קרוב משפחה ולחנות גם כאשר הנכה אינו נמצא ברכב (מה שאמנם אסור על פי חוק, אבל לא נאכף היום). אחד הפתרונות המידיים לבעיה הוא לעשות הבחנה בין מקומות חניה המיועדים לתו כחול ואלו המיועדים לתו ירוק, ובכך למנוע מצב שבו נכה שמוכרח להיעזר במקום חניה מיוחד לא ימצא כזה.
גם במקרה של ילדים עם אוטיזם, יש ספקטרום רחב של ילדים בתפקודים שונים. הניסיון לשים את כולם בסל אחד, פוגע כמו אצל הנכים, דווקא בילדים בעלי התפקוד הנמוך ביותר, שזקוקים יותר מהשאר למסגרת מותאמת עד שעה מאוחרת. סביר להניח שגם ההורים שעתרו לבג"ץ בטענה שקיצור יום הלימודים יוביל אוטומטית לקיצור יום העבודה שלהם– הם אלו שילדיהם נמצאים בקצה התחתון של הרצף וזקוקים לנוכחות צמודה של מבוגר כאשר הם נמצאים בבית.
ולסיכום, כאשר שיעור הזכאים לשירות מסוים גדל – זה בדרך כלל יבוא על חשבון איכות השירות. השמיכה אינה אינסופית, וכך גם התקצוב. בעיניי, הפתרון צריך לבוא בשני מישורים: הראשון הוא הוזלת עלויות בצורה חכמה, לדוגמא שילוב ילדים עם אוטיזם המסוגלים לכך עם סייעת בגן רגיל, דבר שעולה פחות מחצי מהעלות של ילד במסגרת מיוחדת ובנוסף יכול אף לקדם את הילד אם נעשה בצורה נכונה. השני הוא להבין שלא תמיד אפשר "לתת המון לכולם", ולמצוא את הדרך לתעדף את הנצרכים ביותר ולתת להם את הטיפול המיטבי.
