שבת, מרץ 8, 2025 | ח׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

אורן סולומון

תא"ל (במיל'), לשעבר בכיר במטה לביטחון לאומי - משרד ראש הממשלה. חוקר ומומחה לאסטרטגיה וביטחון לאומי ותהליך קבלת החלטות ברמה המדינית, חבר בתנועת "הביטחוניסטים"

ללא יוזמה, זה רק עניין של זמן עד שנתבשר חלילה על הרצח הבא

שלושה נרצחים בשבוע שעבר, ושעון החול לפיגוע הבא כבר החל לפעול. זה הזמן לשנות לגישה - יותר יוזמת, יותר התקפית, ובעיקר שוברת פרדיגמות

הראש מורכן, העיניים דומעות, הדרג המדיני מאיים, הצבא שולח כוחות, ושוב מעגל הדמים חוזר על עצמו. תיאור מעשי הטרור המכה כגלים הוא תיאור בעל עומק. אכן, בתוך ים השנאה ישנם גלים העולים מדי פעם וגורמים לפיגועים. ולכן, הניסיון לטפל בגלים, הוא ניסיון כושל מיסודו- מהגלים אפשר מדי פעם לחמוק בכדי לא לטבוע, אך לא יותר. הטרור לא התחיל ב"שובר גלים", ולא באינתיפאדות או "בכיבוש". הטרור הפלסטיני התחיל ביום שאבותינו הגיעו ארצה ליישבה מחדש, לאחר גלות של אלפיים שנה. הטרור הפלסטיני מלווה אותנו למעלה ממאה שנים, עולה ויורד בעוצמתו כפונקציה בעלת שלושה גורמים: עוצמתה וחולשתה של ישראל, רמת התקווה של הפלסטינים לשאיפתם ויכולתם לסלק את ישראל, והפעולות הצבאיות שלנו בשטח.

במידה ונמשיך להתחמק מדיון יסודי בשאלת זכותה של ישראל להתקיים כמדינת הלאום של היהודים, והאמונה בצידקת קיומינו ודרכינו, אין באמת על מה להילחם. בואו פשוט נמסור את "השטחים", ממש עוד עשרים שנה (למעשה, כבר שנים מתקיימים מהלכי תודעה ופעולות בנושא) נצטרך לקיים דיונים על חיפה, הגליל ותל אביב (יפו, שיח' מוניס, אבו כביר ועוד). כל הניסיונות לטשטש או לפעול ב"תחכום" במטרה ליצור מדינת כל אזרחיה (ישנן תנועות המקדמות רעיון "מנכבה לשיבה"), שווים לדין ביטול זכות קיומה של ישראל. הרי הפלסטינים יכולים לחיות בכפריהם ביהודה ושומרון, תוך ניהול אטונומי של עניינם – אך הם מעוניינים ביותר מכך. הם לא יסתפקו בכל הצעות הפשרה, ולא יסתפקו ב-"שיבת הפליטים", בירושלים, ובמדינה מלאה על שטחי יהודה ושומרון ועזה. אלו הם רק תנאי הביניים וממש לא יעדי הסיום.

בעזה שולט החמאס, וחזונו הוא שליטה על כל שטחי פלסטין. אז ממי נקבל סוף סוף את הזכות להתקיים כמדינת הלאום של היהודים בבטחון? מתושבי יהודה ושומרון או מתושבי עזה? מחמאס או מהרשות הפלסטינית? שלוש מדינות לשני עמים – כבר קיימות כיום. לכן, ראשית המענה לבעיה הקיימת, היא קודם כל להכיר בכך שהסיכסוך הינו מורכב מרקע דתי-לאומי-תרבותי-קרקעות ומשאבים, ועוד. מעבר לכך, לא פחות חשובה הפחתת השנאה וקידום הפיתרון – מרגע שתפסיק ההסתה, הספירה לפתרון תתחיל משם.

פעילות הוקרה לאסירים ביטחוניים בבי"ס בחאן אל אחמר. צילום: פורום עוטף ירושלים

הרשות הפלסטינית: הרשות הטרור השנייה בגדולה בעולם לאחר איראן

בימים אלו אנו מציינים (לא חוגגים) 30 שנים להסכמי אוסלו, הסכמים שהיוו את התשתית למצב כיום. הכוונה בזמנו היתה ליצור רשות פלסטינית אשר מנהלת את ענייניה האזרחיים של תושביה, ואמורה היתה להיות במונופול על הכוח. בפועל, כוחותיה החמושים של הרשות הפלסטינית עסוקים אך ורק בשמירה על שלטון מנהיגיה, אשר שנאת הציבור אליהם שנייה רק לשנאתם לישראל. אותם מנהיגים, אשר הגיעו מ"בחוץ" (מטוניס), והשתלטו בעזרת קונספציה מוטעית של מנהיגי ישראל דאז, שולטת בתושבים באמצעות הכוח והכסף. חשוב לציין כי הציבור מאס בהם ובשחיתות אותם הם מייצגים. לשם המחשה, הרשות הפלסטינית קיבלה ממדינות העולם, מאז הקמתה, יותר כספים מאשר קיבלה גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה (!) עובדה מעניינת נוספת, היא שרוב הכספים הללו (מליארדים ליתר דיוק), נמצאים בחשבונותיהם הפרטיים של בכיריה. כספים אלו לא הושקעו בתשתיות, לא במפעלים, לא בהשכלה ולא בחינוך. שנאת הציבור לרשות, מחזקת בחלקה את החמאס. לא כי המצב בעזה טוב יותר, אלא כי היא מהווה אלטרנטיבה מעשית להחלפת השלטון, וגם כי ההתנגדות בכוח (בראייתם) הצליחה להשיג הישגים מדיניים וכלכליים.

כוחו של החמאס עולה מיום ליום, דבר משתקף בסקרי דעת קהל של האוכלוסיה, בדגש על צעירים בהנהגות הסטודנטים באוניברסיטאות (מהפך מהעשור האחרון בו חמאס הדיחה את פת"ח מהשליטה באוניברסיטאות). חמאס מצידו, מתכנן להשתלט על הרשות הפלסטינית ומוסדותיה, תוך הסלמת השטח לעימות עם ישראל, התעצמות בנשק וכסף, בהמתנה לשעת כושר. על זה מנצח ביד רמה סאלח ע'ארורי, ממקום מושבו הבטוח בלבנון.

כידוע לכולם, שנאת הציבור מנותבת בחלקה גם לישראל, בתואנה כי ישראל נמצאת כאן כ-"כובשת", ודינה להסתלק. שנאה זו מתודלקת באופן יום יומי, שיטתי, וממוסד על ידי הרשות הפלסטינית, מהחינוך בגיל הרך, בבתי הספר, באוניברסיטאות, ובמרחב הציבורי. ההסתה אינה פוסחת על הרשתות החברתיות אשר מהוות פלטפורמה יעילה להזנת השנאה מדי יום, ומדי אירוע.

מתסיסים את השטח. צילום: AFP

הרשות הפלסטינית גם מממנת פעילי טרור, ומשלמת להם ולמשפחותיהם תקציב חודשי, מותאם  על פי רמת היזקם (!) היכן בעולם מתוקן ונורמלי היו יכולים להשלים עם דבר כזה? מחבל מרצח, מקבל לא רק תמיכה כספית לו ולמשפחתו, אלא עולה על נס החברה, והופך לגיבור עממי. ובכלל, מיותר לציין כי הרשות הפלסטינית מפעילה כיום, נגד ישראל, מערכה מאורגנת, סדורה ב-6 מימדים: ביטחוני – פיגועים, מדיני – לעומתיות באו"ם ומוסדותיו, משפטי – ביה"ד הפלילי בהאג, תשתיתי – בנייה בשטחי C והרס אתרים היסטוריים יהודיים, תודעתי – קידום החרמות וההסתה נגד ישראל בעולם ובשטחה, "פנים"- חיזוק זיקת ערביי ישראל למאבק הפלסטיני.

אז מה המשמעות של כל זה? מהם השיקולים? ומה על הממשלה לעשות?

האם הרשות הפלסטיניתת צריכה להיות מוגדרת כאוייב? כן. אבל היא גם שותף חלקי להסכמים. האם למוטט אותה? לא. לפחות לא בשלב זה. זה לא האינטרס הישראלי, גם אם יש בכך "צדק". מהם השיקולים למענה הנדרש? כמו בכל בעיה מורכבת, השיקולים המלווים את הסיכסוך הזה אינם עוסקים רק בו, ואינם תלויים רק בישראל.  השיקולים הרלוונטיים קשורים למערכת שלמה: המערכת הבינ"ל, האזורית, והרב-אזורית (איראן), ובימים טרופים אלו – קשורה יותר מתמיד למצבינו הפנימי בישראל ולחוסן החברתי. זאת מבלי להזכיר את אתגרי הביטחון בשאר הזירות (אתגר איראן, חיזבאללה, עזה ועוד), וכן את האתגר הכלכלי. כל אלו משפיעים על המדיניות של ישראל, ולפיכך מערכת השיקולים צריכה להיות נבונה, תוך הפעלת שיקול דעת ושיקלול כלל המשתנים.

צילום: EPA
יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. צילום: EPA

ההמלצות לדרג המדיני והצבאי

  1. קיום דיונים העוסקים באסטרטגיה לזירה הפלסטינית, לטווח זמן ארוך, אשר יכריחו אותנו לגזור מדיניות לטווח הקצר. לא רק היפרדות או מדינה דו-לאומית, אלו הן חלופות רדודות. ישנם מודלי אוטונומיה רבים בעולם, וניתן להתאימם.
  2. הדיונים צריכים להתקיים בקבינט, אין פורום אחר תחליפי לעיסוק בביטחון לאומי, ואת בעיית ההדלפות יש לפתור בדרך אחרת.
  3. לדיוני האסטרטגיה רצוי לצרף גורמים מהמערכת האזרחית, הבקיאים ועוסקים באסטרטגיה. הדרג הצבאי מוגבל בחשיבתו ובעיסוקו לתחומים הצבאיים-ביטחוניים. ישנו ערך מוסף למחשבה שונה ויצירתית.
  4. אנו בתקופת שינויים. שינוי הגיון המערכת היריבה, הפועלת במערכה רב-מימדית, מחייבת מענה מתואם ורחב של צה"ל והמדינה.
  5. ברמה צבאית המיידית – תיגבור כוחות, חיזוק ההגנה על הצירים, וגדיעת גל הצלחות הטרור. מדובר ביעד מרכזי בהחלט.
  6. המשך פעילות צבאית בכל זמן ובכל מרחב – "בית וגן", אך הפעם רציף. מכיסוח הדשא – לחריש עמוק. בית וגן היה מבצע שנידרש לתחקר את רמת הישגיו באומץ, וללא הנחות.
  7. חמאס – מסלים את המצב, ולא משלם מחיר. פגיעה ממוקדת בסאלח אל ע'ארורי או/וראשיו גם בעזה – "על השולחן", גם במחיר הסלמתי.
  8. מול הרשות הפלסטינית – גיבוש אסטרטגיה ל-"יום שאחרי אבו מאזן", בתיכנון נכון, זו יכולה להיות הזדמנות אסטרטגית לשינוי המצב.
  9. ההסתה – היא המפתח לשינוי המצב מיסודו, אחרי הפסקת ההסתה, ולאחר תקופת דור – אולי נתחיל לראות שינוי. ככל שנדחה, הספירה לתקופת דור תידחה בהתאם.
  10. לסיום– חייבים לנקוט בחשיבה ויוזמה, ללא יוזמה, נספור את מתינו ואנו לא רוצים לחזור לתקופת קדם "חומת מגן".

    אורן סולומון, תא"ל במיל. לשעבר בכיר במטה לביטחון לאומי, משרד ראש הממשלה. חוקר ומומחה לאסטרטגיה וביטחון לאומי. 

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.