נפל בחלקי הכבוד לזכות למאמר תגובה פרי עטו של היסטוריון חיל האוויר יצחק שטיגמן לטור שכתבתי על התנהלותו של חיל האוויר במלחמת יום הכיפור. כבר בפתיחה אומר כי הוא ואני מסכימים אך ורק על כותרת מאמרו בה נכתב "הטייסים במלחמת יום הכיפורים מסרו את נפשם בכדי לעמוד במשימותיהם". גוף המאמר הוא המשך ישיר לרוח חיל האוויר המסרב לקיים דיון פומבי הכרחי בכל הנוגע בכשלים החמורים של הפעלתו במלחמה הקשה ביותר שעברה מדינת ישראל עד כה. בעקבות כשלי המלחמה ב-1973 ערך החיל תחקירים פנימיים נוקבים, שהביאו להצלחות גדולות במלחמת לבנון הראשונה ובמבצעים נוספים, אלא שמשום מה כלפי חוץ הוא ממשיך להציג את ביצועיו ב-1973 בשפה זהה לזו שבה הוא משתמש בתיאור הצלחותיו במלחמות 1956, 1967 ו-1982.
הבחינה היחידה בה יש למדוד את ביצועי חיל כלשהו במלחמה היא מידת תרומתו בפועל לעמידה במטרותיה כפי שנקבעו על דעת הממשלה ומפקד הצבא – כל הצבא. להבנתי, במלחמת 1973 נמצא כי חיל האוויר הפגין יחס שלילי בין מידת השקעת המשאבים בו טרם המלחמה למידת תרומתו לעמידה במטרת המלחמה. השוואה מעניינת יכולה להיות מקרה חיל הים הישראלי, שהשקעת המשאבים בו הייתה קמצוץ לעומת חיל האוויר, אבל תרומתו למלחמה הייתה אדירה, הן בשיתוק המהיר של חילות הים של האויב וחשוב יותר ביכולתו להבטיח תנועה סדירה של אוניות אספקה לישראל לאורך כל המלחמה.
וכעת למאמרו של שטיגמן. המקור לטענתי על ביטולה של פקודת "שריטה" על ידי אביהו בן נון, שכאמור היה רע"נ תקיפה ב-1973, הוא מחקרו עב הכרס על מלחמת יום הכיפורים של שמעון גולן, בכיר חוקרי מחלקת היסטוריה, שיצא מטעם מחלקת היסטוריה של צה"ל. בעמוד 92 בהערת שוליים 217 התפרסם קטע מעדות בן נון עצמו, כפי שניתנה לחוקר מחלקת היסטוריה ב-9 ספטמבר שנת 1976. מכאן שאין זו "עלילה" כפי שמייחס לי שטיגמן. בן נון לא "אסר", כדברי שטיגמן, על הפעלת התכנית אלא פשוט ביטל אותה ביוזמתו בעזרת הטיעונים שכבר הזכרתי.
שטיגמן הוא הראשון מאנשי חיל האוויר המצדיק את החלטתו של בני פלד עם פרוץ האש להרים את כל חיל האוויר להגנת שמי המדינה, בעוד שלכל היה ברור שלשם כך הספיקו 70 מטוסי קרב בלבד. עם שאר 230 המטוסים ניתן היה לסייע לכוחות הקרקע בכל דרך שהיא, כולל במתכונת "שריטה". גם הקפצת מטוסי חיל מ"תגר" במצרים ל"דוגמן" בסוריה ביומה השני של המלחמה הייתה על דעתו של פלד שמטהו המקצועי לא הצליח לבלום את יהירותו ועיקשותו, שהפכה את 7 אוקטובר ל"יום השחור של חיל האוויר".
שטיגמן מהלל ומשבח את השתתפות חיל האוויר בקרב היבשה בגולן. לטענתו כמעט חצי מגיחות ח"א במלחמה כוונו לסיוע לקרקע. אלא שביציאה לגיחה אין די. איש אינו מטיל ספק בגבורתם של הטייסים אבל ניתן בהחלט לפקפק ביעילות גיחות הסיוע השפעתם על מהלכי המלחמה, ואציין כאן רק חלק מהן.
תקיפות חיל האוויר בדרום הגולן בבוקר 7 אוק' האטו ככל הנראה את הסורים אבל אלה לא עצרו עד שפגשו בטנקי המילואים בשעה 1100 ליד מחנה אל על. הן גם לא עצרו את ההתקפה הסורית על נפח, שנבלמה ע"י חט' מיל' 679 וכוחות קטנים מחטיבות 7, 188 ו-179. גם התקפתה הידועה של שמיניית ספקטור על עורף דיביזיה 5 ב-9 אוקטובר לא הייתה תוצאה של תכנון מראש אלא אלתור מוצלח של מטרה שהופצצה עם חימוש שנועד להיות מוטל במרכז דמשק. לא ידוע על סיוע אווירי שתרם במשהו ללחימת חטיבה 7 וגדוד 74 בצפון הגולן וב"עמק הבכא" וגם לא מול הכוחות העיראקים בתוך סוריה. הופעת העיראקים בגולן הסורי ביום החמישי של המלחמה הייתה הפתעה אסטרטגית ידועה מראש שחיל האוויר היה היחיד שיכול היה למנוע אותה אבל מפקדו לא יזם ולא עשה דבר בכדי לממש את יכולתו זו.
כבר ביממת הלחימה הראשונה ידעו מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל על כוונת עיראק לסייע לסוריה ובהמשך על שיירות הענק שנסעו יותר מ- 1000 ק"מ על דרכי המדבר מעיראק לגולן ללא הגנת נ"מ, מבלי שייתקפו ולו פעם אחת ע"י חיל האוויר הישראלי. המהלך העיראקי הביא לזירת הגולן 500 טנקים ואיתם עוד 700 נגמ"שים ומאות קני ארטילריה שמנעו מצה"ל מלהשיג את מטרתו – לאיים בירי ארטילרי על מרכז דמשק ובכך להוציא את סוריה ממעגל המלחמה ולאפשר את צליחת התעלה בדרום. הקושי בהוצאת כוחות מהגולן תרם לכך שהצליחה התבצעה בתנאים קשים ביותר.
בגזרת סיני התרחש ההיפך מכל התכנונים הקשורים לסיוע אוויר. חיל האוויר כשל בפגיעות בגשרים שהכוחות המצרים עברו עליהם כמעט ללא הפרעה, ורק לאחר השמדת בסיסי טילים בגזרת הצליחה ממערב לתעלה ע"י גדודי השריון הקטנים והחבולים יכול היה חיל האוויר להתחיל לסייע להם כראוי. למרות הנחיית הרמטכ"ל להתרכז בסיוע לכוחות הקרקע שצלחו את התעלה, ב-18 אוק' תקף חיל האוויר בהצלחה בסיסי טילים בסביבת קנטרה שבצפון התעלה. כשניסה בני פלד להסביר פשר הפעולה המיותרת הוא ננזף קשות מפיו של רא"ל דוד (דדו) אלעזר שאמר לו "קנטרה מעניינת את זקנתי". ב-21 באוקטובר יצאה חטיבה 600 להתקפה על גבעות מתחם "מיסורי" מצפון לנקודת חציית התעלה. לכוח התוקף הובטח סיוע אוויר שרק חלק קטן ממנו התממש. התוצאה הייתה הסתערות שהסתיימה בכישלון ובקטילתם של עשרות טנקים אנשי צוות ומפקדים. כל אלה הן רק כמה דוגמאות.
למרות כל אלה מסיים שטיגמן את מאמרו באמירה: "המשימה העיקרית של חיל האוויר במלחמה הייתה לסייע לכוחות צה"ל לנצח במלחמה. המשימה הושגה במלואה בפיקוד צפון, שבה חיל האוויר השתתף והשפיע בכל שלבי ומהלכי המלחמה. בגזרה המצרית, למגינת ליבם של כוחות היבשה, הסיוע האווירי בחלק ניכר של הלחימה לא היה יעיל. בחלק אחר תוצאות טובות ומשמעותיות".
בסופו של דבר וכפי שהוכח בכל מלחמות ומבצעי צה"ל ב- 75 השנים האחרונות, גם כאשר חיל האוויר פועל בתנאים מיטביים, אין ביכולתו להכריע מלחמות ואף לעשות פחות מכך ולשתק שיגורי רקטות. לכן מה שנדרש ממנו הוא ראשית לסייע כמיטב יכולתו למ"מים למ"פים ולמג"דים המסתערים, שהם ורק הם יכריעו את המלחמה, ושנית לחקור לאחריה מה הייתה תרומתו למעשה המלחמה העיקרי, המתנהל תמיד על הקרקע ולא באוויר.
