מוחמד, גם אני מצטער, אבל הדם שלנו לא שווה פחות

הבעיה עם איתמר בן גביר, שגם כשהוא כבר אומר משהו נכון, הוא מצליח לעשות זאת בדרך הלא נכונה שגובלת ב"פיגוע תדמיתי" קשה, שאלפי חכמים אחריו לא יוכלו לתקן.

נתחיל במושכל ראשון. כל מי שמתגורר ביהודה ושומרון, או נוסע בכבישיו, יודע את האמת לאמיתה; הדרכים אינן בטוחות. ירי, פיגועים ולדאבוננו הרב קורבנות בנפש, הינם מעשים שקורים בכל יום. כמה פעמים ביום. אלה גם גובים מחיר דמים יקר מאוד.

אין צורך להכביר בדוגמאות, ודי לציין כי מתחילת כהונת הממשלה הנוכחית כבר קברנו רבים מאוד מבנינו ומבנותינו, בשלל פיגועי ירי, רובם לאור יום, ללא כל מורא ופחד. ירי לכיוון יישובים (חלקם אף בתוך מדינת ישראל הקטנה; בת חפר, יישובי התענכים, הגלבוע), עמדות חיילי צה"ל, סיורים של הצבא, התושבים שנוסעים בכבישים יומם ולילה, סתם ירי לכיוון בתים ואנשים, ירי "טועה" מחתונות, ירי משמחה על שחרורי מחבלים, סכסוכי חמולות, ניסוי כלים או ירי לשם שעשוע – כל אלה הם חוויית החיים הנוראית אליהן אמורים להתרגל תושבי יהודה ושומרון.

נסיעה קצרה ופשוטה בת פחות מחצי שעה בין היישוב אפרת לבית חגי בציר תנועה ראשי (ולמעשה יחיד ביהודה), בו נוסעים מאות אלפי יהודים וערבים מדי יום ביומו מבלי שום אלטרנטיבה תעבורתית אחרת, לא אמורה להסתיים במטווח נוראי בן עשרות כדורים בירי מכוון מטרה, בו נטבחה הגננת בת שבע ניגרי האהובה הי"ד. בתה אמנם יצאה ללא פגיעה בגוף, אך עם צלקת נוראית וצורבת לכל חייה ונהג הרכב בו נסעו השתיים, אריה גוטליב, נפצע קשה בעצמו.

לא יעלה על הדעת, שעשרות אלפי תושבי גב ההר בשומרון, המשתמשים בציר התנועה היחיד שלהם מדרום לצפון, דרך העיירה חווארה, ישמשו ברווזים במטווח ושאנו נכיל מחיר דמים קבוע במקום זה.

האם מדינה כלשהי בעולם הייתה מוכנה לקבל ירי מתמיד ומתמשך על אזרחיה ולאור יום, בעודם נוסעים אל ביתם? היש גורם שפוי כלשהוא שיסכין לשאת מציאות של כבישים מטווחי ירי על בסיס קבוע ויום יומי? כיצד אנחנו מוכנים להכיל את העובדה הנוראה, כי משפחה שנוסעת לטייל בצפון הארץ, מטווחת ממרחק אפסי? האם לוסי די ושתי בנותיה מאיה ורינה הי"ד לא שבו הביתה, רק כי חיות ערביות דו רגליות יוצאות בפשטות ובקלות משכם, נסעו דקות ספורות וביצעו את זממן הנפשע, שהותיר את כולנו עם חור ענק בלב וכאב עצום.

התרגלנו למציאות איומה ובלתי נסבלת, שפשוט לא בטוח ליהודים לחיות ולהתנהל ביהודה ושומרון, לנסוע ממקום למקום, להגיע בפשטות לעבודה או ממנה, לבקר חברים, לטייל, לחיות, לחיות חיים רגילים ונורמטיביים, ככל האדם וכמו כל אזרח במדינתו.

אז כן מוחמד, מצטער לומר, אבל הדם שלנו באמת שווה פחות;

משום שכאשר מתחולל פיגוע ולאחר הגינויים הלקוניים ואפילו המעצבנים הללו ("פיגוע קשה", "לא נעבור לסדר היום", "נבוא חשבון עם המרצחים") – אנחנו, 550,000 תושבי יהודה ושומרון היהודים, צריכים פשוט "להתרגל" ו"ללמוד לחיות עם זה". האוזן של כולנו "אמורה לקבל" את התפיסה הלקויה שחוזרת ומדוקלמת לנו, שפיגועים תמיד היו ולצערנו תמיד יהיו ובעצם זהו מחיר שעלינו בעיקר, תושבי יו"ש, לשלם. מדוע? כי הדם שלנו סמוק פחות, ואם לא מתאים לנו לחיות כך, אנחנו יותר ממוזמנים לחזור למדינת ישראל הקטנה, לגבולות 67', בהם דברים כאלה לא מתחוללים. שם מגינים על הביטחון בכבישים ולא מאפשרים למפלצות רוצחות לעשות כמעט ככל העולה על רוחן, כלפינו היהודים.

ולכן מוחמד, כשבן גביר אומר שהזכות שלו כתושב יהודה ושומרון לחיים, אינה פחותה מזכות התנועה והחופש של הערבים תושבי יהודה ושומרון, זו לא אפליה וזה לא אפרטהייד. זו פשוט אמירה נכונה ובסיסית. אנחנו רוצים לחיות. אנחנו לא אמורים לצאת מהבית לעבודה, לחברים, לבקר בני משפחה או סתם לטיול ולא לשוב, כי למוחמד רנדומלי מפלצתי קיימת זכות תנועה בלתי מוגבלת וחופשית והוא לא מפחד לרסס אותנו בעשרות קליעים, סתם ככה כי בא לו.

הוא בכלל לא חושש אח"כ להיעצר ולהישפט וליהנות בבתי הכלא המפנקים שלנו, ולכן כל הדרך אל המשפט המתוקשר והמתויג היטב שלו, הוא יהיה זחוח דעת ועם חיוך מרוח מקצה לקצה. ואנחנו, נוכל רק להתעצבן, כי מה לעשות שאין איסור בחברה דמוקרטית לחייך, אפילו לא לרוצח נבל ושפל. הוא יסיים תואר ראשון ואפילו שני, משפחתו תקבל קצבה פנטסטית מהרשות הפלסטינית ("השותפה" שלנו למלחמה בטרור), לכל ימי חייו. כנראה שהוא גם יצליח להשתחרר באיזו עסקה באמצע הדרך, יחזור כגיבור לכפרו ויתקבל כמובן בצרורות ירי של שמחה ובכלי נשק גלויים (שגם אותם העברנו לכם מוחמד, כדי שתלחמו בטרור), כמיטב "התרבויות" המתקדמות בעולם.

מוחמד, אני באמת מצטער, אבל הדם שלנו לא שווה פחות משלכם ושל אף אדם אחר, וחביבין כל בני האדם שנבראו בצלם, חוץ מאלה שהחליטו במודע לוותר על צלם האנוש ורוח האדם שאמורה לפעם בהם, והחליטו בצעד דארווניסטי הפוך לחזור ולהיות חיות אדם ובגללם, כולנו סובלים.

אז מוחמד יקירי, הזכות שלכם לתנועה תוגבל ותצומצם, כי גם לנו מגיע לחיות בבטחה.