אחרי עוד סיבוב לחימה מול עזה אפשר להגיע למסקנה: ממשלת ישראל לא רוצה להחליף את שלטון חמאס ברצועה. המציאות בעזה לא נוחה, אבל האלטרנטיבות נראות חמורות בהרבה.
ישראל יכולה להכריע את חמאס בלי לכבוש את עזה, אבל האנרכיה שתיווצר עלולה להתפוצץ על ישראל באופן חמור. ישראל יכולה לכבוש את עזה, אבל המלחמה המתמדת והשלטון על שני מיליון פלסטינים תאבי נקם יעלו לנו באלפי הרוגים, בעיקר חיילים. ישראל לא רוצה להגיע להודנה ארוכת־טווח עם חמאס כי הנייה, סינוואר וחבריהם ינצלו את הזמן להצטיידות צבאית ויכפו סיבוב בתנאים נוחים מבחינתם. ישראל גם לא רוצה לחסל את מנהיגי חמאס, כדי לא לאבד את הכתובת להתדיינות והסדרים באמצעות צד שלישי.
מה עושים? באחד מרגעי הייאוש של שמעון פרס מתהליך אוסלו שיזם, והיו לו רבים כאלה, הוא אמר לי: "למה שלא נעשה שלום עם אבו־מאזן ונזרוק את כל חמאס הזה לעזה, שיתבחבשו שם" (כך במקור). אפשר לומר שהתוכנית של פרס ממומשת בידי ממשלת נתניהו. ישראל מקימה ביודעין מדינת חמאס בעזה, אבל שומרת על רמת החיים הבלתי אפשרית שם. אין לישראל שום עניין בשיקום מסיבי של עזה, בהשקעות של מיליארדים או בתוכניות פיתוח גרנדיוזיות. ש"יתבחבשו" שם ככה.
אביגדור ליברמן התראיין השבוע לאתר 'אלמונסק' של מתאם הפעולות בשטחים, והבטיח לתושבי עזה ש"אנחנו יכולים להיות השותפים שלכם להפיכת עזה לסינגפור של המזרח התיכון. אם ההנהגה שלכם לא מוכנה, תחליפו אותה". שטויות. ליברמן לא רוצה סינגפור בעזה, הוא רוצה דארפור. הערבים הם שנואי נפשו באשר הם. הוא לא רוצה לקדם אותם ולא מאמין בשלום עמם. נדמה לי, אולי אני טועה, שאין שום תמונה של ליברמן נפגש עם מנהיג ערבי – פלסטיני או ישראלי.
מדינת חמאס בעזה, שתושביה עסוקים במלחמת קיום יומיומית בלי חשמל ומים ונתונים במצור, היא מבחינת הממשלה הרע במיעוטו. זו הסיבה שישראל לא סוגרת את מעבר כרם־שלום, וכאשר הוא נסגר ליברמן מיד פותח אותו כדי להכניס קצת אמצעי קיום. מדינת חמאס עצמאית כזו פותרת חלק ניכר מהבעיה הדמוגרפית, אפילו למראית עין, ומצמצמת ב־30 אחוז את השליטה הישראלית הישירה על אוכלוסייה ערבית. אני משוכנע שליברמן מברך מדי יום על הנסיגה מעזה. הוא לא היה רוצה להיות שר ביטחון שאחראי לתנועה צבאית בתוך הרצועה, ולאבטחת 21 התנחלויות ואלפי מתנחלים במקום מסוכן וחסר תוחלת.
ישראל נהנית לראות את הפיצול הפלסטיני ואת העוינות של אבו־מאזן ואנשיו ברצועה כלפי העזתים. בכלל, החרם שמעודד אבו־מאזן על עזה ראוי למחקר סוציולוגי בפני עצמו: מה מביא את הפלסטינים בגדה להקשות על חייהם הבלתי נסבלים ממילא של בני עמם בעזה. בכל מקרה, השאיפה הישראלית עולה בקנה אחד עם האינטרס של חמאס להמשיך לשלוט ברצועה. ואם זה מחייב את ישראל למדיניות זהירה ומרוסנת כדי להחזיק לאורך זמן את שבר הכלי העזתי, יש לברך לפחות על זה.
