קלרנס דארו, היה אחד מעורכי הדין הפליליים המרשימים והמבריקים ביותר בהיסטוריה האמריקאית שהשתתף בכמה מן המשפטים המפורסמים בארצות הברית. אחד ממקרים אלה היה משפטו של הנרי סוויט שהואשם ברצח אדם לבן בשנת 1926. תעשיית הרכב הצומחת משכה בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 עובדים שחורים רבים לדטרויט. כינוסים של ארגונים גזעניים ביניהם הקו-קלאס-קלאן, ליבו את השנאה הגזעית כלפי עובדים אלה. בלילה שבו משפחת סוויט עברה לביתה, הושלכו אבנים על ביתם. בני המשפחה הגיבו בירי, וגבר לבן בשם לאון בריינר נהרג.
קלרנס דארו הגן על הנרי סוויט שהודה בירי. דארו שהיה מקור להשראה לדורות של עורכי דין, נשא נאום בן שבע שעות במסגרת סיכומי ההגנה. נאום זה ביטא את מיומנותו האדירה להרכיב טיעונים משכנעים ורבי עוצמה, ואת יכולתו לטעון טענות שלא יהיו רק הגיוניות, אלא אף יצליחו לגעת ברגש האנושי ולהתיישב יפה עם האינטואיציות המוסריות של כל אדם ואדם. בנאום ההגנה טען דארו שמשפט סוויט עוסק בגזענות ולא ברצח, וכך ציין: "אני עומד על כך שאין במשפט זה דבר פרט לדעות קדומות; שאילו היה המקרה הפוך ואחד-עשר לבנים היו יורים והורגים אדם שחור בעת הגנה על ביתם וחייהם מפני אספסוף שחורים, איש לא היה מעלה על דעתו להאשימם… זה המצב, רבותי, וזה כל שיש במצב הנוכחי. סלקו ממנו את השנאה, ולא נותר דבר." חבר המושבעים זיכה את סוויט בתוך 4 שעות בלבד.
כמאה שנה עברו מאז משפט סוויט ומאז נשא דארו את נאומו הבלתי נשכח, אך רוחות הגזענות נותרו בעינן, והן מנשבות בעוצמה רבה גם במדינת ישראל. מרגע הקמת הממשלה, לא עובר יום שבו אדם מן המגזר הערבי במדינת ישראל לא נרצח. מדובר בנתון בלתי נתפס, במכת מדינה ממש, שהולכת ומנורמלת עם כל יום שעובר, ואין פוצה פה ומצפצף. התפרקות המשטרה וחולשתה לנוכח מעשי הרצח המתרבים והולכים מצד אחד, ואי שיתוף פעולה של האזרחים הערבים עם רשויות האכיפה מצד שני, מחזירים את החברה הערבית למצב הטבעי נוסח הובס – של מלחמת הכל בכל.
חשוב להבין שהנזק הנגרם כתוצאה ממעשי הרצח אינו מסתכם בפגיעה הממשית בחיי אדם בלבד. עבירת הרצח מבקשת להגן על ערכים רחבים יותר מאשר החיים הפיזיים של האדם. היא מגנה גם על ערך כבוד האדם, ועל יכולת האדם לחיות את חייו הרגילים בצורה סבירה ללא מגננה ופחד תמידי. ואין המדובר רק במחשבה תיאורטית, שכן כבר כעת אזרחים במגזר הערבי נשמרים מלצאת מביתם בשעות הערב ואף נזהרים מלשבת בתוך ביתם ליד החלון הפונה לרחוב, שמא כדור תועה (או שלא) יפגע בהם. מכאן שכאשר מתרבים מעשי הרצח ואין זה משנה היכן, כל שלושת הערכים נפגעים משמעותית: חיי האדם, כבוד האדם, והאפשרות לחיות בלא מגננה ופחד.
לכן, השתיקה היחסית של המגזר היהודי המלווה את מעשי הרצח היומיומיים במגזר הערבי, מהווה עוול מוסרי חמור במיוחד. בפרפראזה על דברי קלרנס דארו במשפט סוויט, אילו המקרה היה הפוך וכל יום היה נרצח יהודי ברחובות העיר, הייתה קמה צעקה גדולה ומרה ואיש לא היה מעלה על דעתו לשבת בחיבוק ידיים. לשתיקה זו מתווספת גם האכיפה המשטרתית למעשי הרצח הרבים שהיא כה חלשה וכה רופסת, עובדה המצביעה על זילות וזלזול כלפי ערכים אלה.
עצם הופעתן של עבירות בספר החוקים אינו מספיק. דרושה עמידה אותנטית בדמות אכיפה משמעותית בכל המגזרים על מנת להעביר מסר חד משמעי לציבור כולו, שמדובר בערכים חשובים שאין מתפשרים עליהם. קיומן של עבירות ללא אכיפה, משיגות את המטרה ההפוכה – זלזול בעבירות ובערכים המצויים בבסיסן. ערך חיי אדם, כבוד האדם, והיכולת של האדם לחיות ללא פחד בחיי היומיום, אלו ערכים מוסריים שלמים שאינם ניתנים לפיצול ולפירוק, למגזרים ולעדות, ליהודים ולערבים. לכן אסור בשום פנים לקבל את הטיעון לפיו יש לטפל במעשי הרצח במגזר הערבי רק מחשש שיזלגו למגזר היהודי. זהו טיעון מבוסס גזענות. יש להילחם במעשים חמורים אלה ללא קשר לשאלה האם הם יתממשו גם במגזר היהודי. המסר של כל רשויות האכיפה חייב לפיכך להיות חד וברור: אנו חברה אחת – פגיעה בחיי אדם ובתחושת הביטחון של מגזר אחד היא פגיעה בלב החברה כולה.
