הטור הזה נכתב בעדינות. בלי הרבה סימני קריאה, עם הרבה תהיות ונקודות למחשבה. נושא הפונדקאות לזוגות גברים חד־מיניים הוא רגיש. הרגישות היא ציבורית, אבל גם אמיתית. אני יכולה להבין בכל נימי נפשי את הכמיהה של אדם לילד משלו. ובכלל, זו נקודת אור מבחינתי – אנחנו בישראל רבים איך מביאים יותר ילדים לעולם בעוד אירופה מתנכרת ונעלמת.
הקשבתי השבוע לח"כ אמיר אוחנה, שיחד עם בן זוגו מגדלים תאומים שנולדו מפונדקאית בארה"ב, ודמעתי. שמעתי גם את ח"כ שמולי שאמר "אני לא יכול לתאר לכם את הכמיהה הזאת לשמוע את המילה 'אבא' מופנית אליי". כאב לי פיזית לשמוע את זה. ועדיין, מכיוון שאנחנו עוסקים בסוגיות ציבוריות, ראוי להניח לרגע את הרגשות בצד, ולדון בנושא העקרוני. למחאת הלהט"ב בחוק הפונדקאות יש טעם מר.
זה מתחיל מההתגייסות הכוללת, העיוורת כמעט, של רוב התקשורת הישראלית. עידוד המחאה באופן גלוי, על השולחן, היה מדהים. לא רק בתקשורת המסחרית אלא בתקשורת הממלכתית. זו שנשענת על הכסף של כולנו, שאמורה לייצג מגוון דעות או לפחות לעשות כאילו. תאגיד 'כאן' התגייס, ומנהליו פנו למשרד האוצר (שסירב) לאפשר לעובדים לקחת יום בחירה לטובת שביתת המחאה. "אני תומכת בכל ליבי במאבק הזה", כתבה נורית קנטי, עורכת התוכנית 'מה בוער' של רזי ברקאי בגלי צה"ל, "אבל לא אביע סולידריות בשביתה ביום ראשון. להפך, אתייצב לעבודה, ואדאג מקרוב לסיקור השביתה בשעתיים שתחת אחריותי". עורכת תוכנית האקטואליה הבולטת בגל"צ מודיעה קבל עם וטוויטר שהיא מגייסת את המשאב הציבורי לטובת המחאה. למה? כובע.
התקשורת לא לבד. גם בכירי המגזר העסקי התגייסו, איש בל ייעדר. מי שהעז, דוגמת חברת צ'ק פוינט, עבר שיימינג ציבורי. הבעיה מתחילה כשזה מגיע לגופים ממשלתיים וציבוריים. עם כל הכבוד, הם לא אמורים לנקוט עמדה. הרשימה הזאת ארוכה, וכוללת את נמל התעופה בן־גוריון, בתי חולים ממשלתיים, ההסתדרות, האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל־אביב, וגם את בצלאל – שם המדיניות הייתה קיום השגרה כהרגלה למרות תשעה באב, אבל הפרת השגרה בגלל שביתת הלהט"ב. כי פלורליזם והכלה נאורה הם רק כלפי צד אחד כידוע, והדתיים הצמים – שיתמודדו, הם הרי בחרו לצום.
אפילו צה"ל נכנס. אף שראש אכ"א הורה לחיילים לא להשתתף בהפגנת הלהט"ב, הפרקליטות הצבאית חוררה את ההנחיה והודיעה כי לא יינקטו צעדים משמעתיים נגד חיילים שישתתפו במחאה. אפשר לפתוח את הנושא העקרוני של השתתפות חיילים (לא במדים) בהפגנות בכלל, אבל תנו לי לנחש שתשובה רשמית כזו לא הייתה מתקבלת מהפרקליטות הצבאית כלפי שום נושא אחר.
ההתגייסות העדרית הזאת מרתיעה וזורקת אותי כמעט אוטומטית לצד השני. התגייסות שמטשטשת נושאים ערכיים ופוליטיים בטענה של "שוויון" או של "זכות", ויוצרת מחנאות מובנית – או שאתה איתנו, או שאתה נגדנו. ואם אתה לא בדיוק איתנו – אתה האויב: הומופוב, שונא שוויון, מפר זכויות בסיסיות, חסר לגיטימיות. היכולת הזאת לשים נושאים פוליטיים וערכיים מעל הדיון הציבורי היא מסוכנת. הרב אריה שטרן העז להתבטא אחרת? העדר שועט עליו. לא מגיבים לגופו של עניין, אלא צולבים אותו. חברות כנסת ועיתונאים יורקים עליו מילים מלאות פאתוס ושנאה. אגב, שימו לב שהצליבה לעולם, אבל לעולם, לא תופנה לאיש דת מוסלמי או נוצרי. רק יהודי.
אנשים מפחדים להתבטא. הם מורידים את הראש ושותקים. השבוע, עוד לפני שהבנתי שהולכת להתרגש מהומה, דרשה ממני חברת פייסבוק להביע דעה בנושא הפונדקאות: "יש לך עמדה ואת תיתני תשובות". כן, טרור. נגיד לך על מה לחשוב ואיך לחשוב, ואוי לך אם תחשבי אחרת.
סדר ציבורי חדש
אני רוצה לכפור בהנחת המחאה ש"חוק הפונדקאות מפלה". הוא לא. הוא חוק שלא שפוגע בשוויון ולא בזכויות הלהט"ב או הגברים. הוא בא לפתור מצוקה רפואית בהליך חריג ושנוי במחלוקת.
והרי החדשות: גברים ונשים אינם שווים. הם לא נולדו שווים מבחינה פיזיולוגית, וכדי להביא לשוויון בתחום ההריונות צריך לעקם את המציאות ואת הפיזיולוגיה. לא סתם פונדקאות מוגבלת ברוב מדינות המערב הליברליות, זה נושא רגיש ושנוי במחלוקת. הליך הפונדקאות יכול בקלות להפוך למעין סחר באיברים תמורת תשלום, לגרום לניצול גופה של אישה לטובת חלומות של אחר. זה הליך קשה גופנית, מנטלית וכרוך בסיכון. יש נשים שמוכנות, אבל זה עלול להתגלגל מהר להשכרת רחם בתשלום. גם ההליך האלטרואיסטי מעניק לאישה שיפוי בגובה של כ־160 אלף שקלים. זה סכום משמעותי ויש נשים שהמוטיב הכספי מביא אותן לפונדקאות.
בכל זאת, המחוקק החליט לאפשר פונדקאות, אבל הציב גבול ברור: על בסיס רפואי בלבד. זה הליך שנותן סעד לנשים שלהן מצוקה רפואית, רק אחרי שהוכיחו שניסו להרות בכל דרך אפשרית. הרחבת החוק האחרונה הייתה גם לנשים יחידניות. גם כאן, ממצוקה רפואית. גברים, אל תיעלבו, אבל אצלכם זו לא בעיה רפואית. החוק לא חל על גברים כי הוא נועד לתת סעד רפואי, והמניעה אצל גברים אינה רפואית.
אם כבר משתמשים בטיעון ה"שוויון" – הוא צריך להיות עד הסוף. אם כל הגברים יכולים, אז מדוע לא כל הנשים? שוויון בתחום הפונדקאות עלול להוביל לסדום ועמורה. האם גם גבר רווק הטרוסקסואל יוכל לקבל פונדקאית? לפי ח"כ מיכל בירן מהמחנה הציוני, כן. בירן, כמו רבות מחברות הכנסת, נקרעת בין הרצון לשוויון (המדומה בעיניי) ובין ההבנה שפונדקאות היא הליך בעייתי הפוגע בנשים. היא התראיינה השבוע אצל אראל סג"ל ב־103 FM ואמרה שגם גברים הטרוסקסואליים יוכלו לקבל, כי שוויון. גבר בריא יוכל לקבל פונדקאית רק כי הוא רוצה ילדים. גבר שלא רוצה להתחייב לקשר זוגי לדוגמה, יוכל לשכור רחם ולהגשים את כמיהת האבהות שלו. זה אולי נשמע מופרך אבל הגלגול הבא הוא אישה בריאה שאינה מעוניינת בהיריון (שעלול להיות מעיק וקשה) תוכל לשלם כסף כדי לשכור פונדקאית. כי אם לגבר בריא מגיע, למה לא לאישה? שוויון.
אתם חושבים שאני מגזימה? הנה המספרים: כיום יש כ־100 בקשות בשנה לפונדקאות רפואית. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה זוגות (או יחידים) יתווספו אם החוק יהיה "שוויוני" כלפי גברים ונשים? זה בור ללא תחתית. המדרון חלקלק ומי שישלמו את המחיר הן הנשים. מישהו כאן דן במחיר הבריאותי, המוסרי, האנושי והחברתי? אף אחד. טאבו. מי שמעז מתויג כהומופוב ומציף רגשות פגיעה מחברי קהילת הלהט"ב.
יכול להיות שצריך להיות שינוי בחוק הפונדקאות, זו דילמה אמיתית. רק ברור שהגבול חייב להיות נוקשה, והדיון בו ראוי שיהיה קצת יותר מעמיק מקשקוש השוויון.
השבוע כולם התגייסו. גיוס עיוור, שטחי ופוגעני. חברות הכנסת שלא מזמן דחו בתוקף פונדקאות לזוגות גברים שינו השבוע את דעתן ב־180 מעלות. ארגוני הנשים נעלמו ונאלמו. המורכבות והמחירים התאיידו. הכול לטובת הסדר הציבורי החדש. סדר ציבורי מסוכן.
