30 השנים שעברו מאז ניסיון הפיוס השנוי במחלוקת מול הפלסטינים, מעמידות את הישראלי הממוצע בתובנה כי הסיכוי לשלום עם תושבי יהודה, שומרון ועזה הערבים, הוא נמוך עד לא קיים. האחיזה ביהודה ושומרון היא צורך ביטחוני מובהק, ומכאן שציבור המתנחלים שהפך כבר מזמן ל"מתיישבים" הוא ערכי ביותר, מתוך ההבנה שהוא מהוהם שכפ"ץ עבור המדינה.
ההיקש הזה הוא תוצאה של מחקר אותו קיימנו בחודשים האחרונים, נוכח עמדות בציבור הישראלי אל מול המציאות שהתהוותה ב-30 השנים האחרונות (מחקר איכותני שהתבסס על ראיונות עומק של עשרות ישראלים מכל רחבי הארץ, בו הם נדרשו להציג את עמדתם בהיבטים ביטחוניים וחברתיים). מחקר זה מראה כי מרבית הישראלים "צרובים" מהאינתיפאדה השנייה באופן פוסט-טראומתי, שמסמן את תהליך אוסלו ככישלון, תוך הבנה די מובהקת כי הפלסטינים חפצים בהמשך מאבק רצחני, וכי מתוך אינטרס ביטחוני עלינו להמשיך ולחיות בשטח ממזרח לקו הירוק.
תפיסה זו גם מלווה בתזוזה מובהקת בעמדות פוליטיות לכיוון הלאומי, שבתקופה זו לא באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה השלטונית נוכח הסוגיות הפרסונליות, בעיקר המחלוקת הפוליטית סביב ראש הממשלה נתניהו. ואולם, הישראלי הממוצע התרחק מאוד מאספירציית הוויתור על שטחים תמורת שלום; רוב היהודים בישראל אוחזים בעמדה זו, אם כי הם סבורים שעל התיישבויות מבודדות ביהודה ושומרון יש לוותר בעיקר מתוך מגבלת המשאבים הביטחוניים הנדרשים בהגנה עליהם. אותו ציבור דבק באופן מוחלט בעיקרון שמירת "גושי ההתיישבות" – חלקם מתוך תפיסה טקטית ביטחונית, וחלקם מתוך חשיבה אסטרטגית בהקשר החיבור והשליטה על המרחב שבין נהר הירדן והים התיכון.
גם סוגיית ירושלים מאוד מובהקת בעמדות של הישראלי הממוצע, שמתנגד באופן נחרץ לוויתורים במרחב ירושלים ובדגש על המקומות הקדושים – אם כי קיימת נכונות להגיע לפתרון בהקשר הכפרים הערביים שסובבים את העיר, גם אם מדובר בנסיגה חד-צדדית מחלקם. ואם כבר נוגעים בצעדים חד-צדדיים – הרי שמרבית הישראלים פוסלים גישה זו, בעיקר לאור המצב האסטרטגי שהתהווה לאחר הנסיגה מרצועת עזה ומחיקת ההתיישבות היהודית במרחב זה. מרבית היהודים בישראל סבורים כי תוצאות ההתנתקות מעידות על הרעת המצב האסטרטגי של ישראל.
עמדות אלו של מרבית היהודים החיים בישראל, מצביעות על שינוי תפיסתי בהקשרי המאבק על ארץ ישראל. אמנם מרבית הישראלים מבינים כי ההתיישבות ביהודה ושומרון היא הכרח, אך הם רואים בה צורך פונקציונלי ביטחוני בלבד. השינוי הזה הוא חשוב אך הוא חלקי בהקשר המשכיות המאבק על ארץ ישראל, שכן ברור כיום לרובנו שלא רק שהוא עוד לא הסתיים, אלא שהוא עתיד להתעצם ועוד נכונים לנו אתגרים בהקשר הזה.
תפיסה זו מחמיצה היבט מהותי, והוא חשיבותה של ההתיישבות האידאולוגית בהקשר הניצחון במאבק הלאומי: ראייה פונקציונלית-ביטחונית של מפעל ההתיישבות ביו"ש היא מטעה ומתבססת על הכמיהה ל"שקט". זוהי הטעייה שהציבור הישראלי חייב להתפכח ממנה: המאבק על ארץ ישראל לא נגמר בהסדרי ביטחון, אותם ניתן להשיג היום בטכנולוגיה ובמערכות הגנה ובעתיד ביתר שאת. המאבק על ארץ ישראל יוכרע על-ידי התיישבות. החשיבה להתכנס למרחב ביטחוני שלא ניתן להתעלם ממציאות ה"גטו" שהוא מייצר, הפוכה לחלוטין לטבעו של עם חפץ חיים – עם שכזה חייב להמשיך ולהתפשט במרחב. עם חפץ חיים הוא הבסיס לאומה יציבה כאן במולדתנו לדורות רבים קדימה, ושום "גטו ביטחוני" לא יביא אותנו לשם.
המאבק על הארץ שיש הצובעים אותו כ"משיחיות" – הוא האתגר האמיתי של הישראלים בדור הזה, וככל הנראה גם בדורות הבאים. ואולם חלק מהציבור הישראלי מחפש דרך מהירה למזער את המאבק וחשיבותו על ידי התכנסות למרחב מישור החוף הצפוף והמביא על עצמו אתגרים עצומים בעתיד, שדורשים משאבי עתק כדי לשמר איכות חיים. זוהי חשיבה שאינה מחויבת למציאות. ההצטופפות ברצועת החוף היא "עקב אכילס" – לא פחות מכך. והמדהים הוא שרבים סבורים שדווקא מפעל ההתיישבות הוא בזבוז משאבי מדינה, בשעה שהסתכלות מופשטת על המרחב ועל יצר הטבע מראה כי תפיסה של עם חפץ חיים מחייבת הבנה כי ההתיישבות היא "החמצן" הלאומי שלנו. פרויקטי התחבורה שנותנים לנו פתרונות זמניים לצפיפות בלתי נסבלת הם כמובן מבורכים, אך אסור לנו לטעות – ההתיישבות היא התנאי שלנו להמשך הקיום כאן, בשטח שהוא העבר, ההווה והעתיד שלנו. המאבק האמיתי יוכרע רק בשאלה מי יתפשט מהר יותר במרחב.
כל תפיסת מדינת "מישור החוף" או מדינת "חדרה-גדרה" הוא פיקציה שהציבור הישראלי חייב להשתחרר ממנה אם הוא באמת רוצה להיות כאן עוד דורות רבים. אומה לא יכולה להגביל את עצמה למרחב צר, בטח כאשר המרחב הלא מנוצל והנתון למאבק הזה מהווה בסיס היסטורי וזיקה טבעית לקיומו. גם באו"ם ובמוסדותיו ניתנת זכות למדינה קודם כל ולפני הכל כאשר מוכחת זיקה טבעית לשטח – ויהודה ושומרון כבר מזמן הוכחו כאזורי התקומה של ישראל.
בסיכומם של דברים, דור אחד לאחר הסכמי אסולו, הישראלי הממוצע מפוכח יותר, אך התפיסה שלו מינימליסטית ופונקציונלית. מתחייבת ההבנה על מהות המאבק על הארץ ועל מה שנדרש בעתיד. התובנה הזו חייבת להיכנס בכל מערכות הממסד, ובראש וראשונה במערכת החינוך. המציאות במערכות הללו שונה, והן לא עוסקות בממד החיוני הזה.
האתגר בתכנון הדור הבא איננו המטרו או רכבת חוצת ישראל. הוא גם לא על שאלה של עוד הסכם שלום עם עוד מדינה ערבית. כל אלו יכולים לתרום, אולם האתגר האמיתי שלנו הוא להכריע את המאבק על הארץ על ידי העצמת היכולת ההתיישבותית שלנו בגליל, בנגב וביהודה ושומרון, לרבות בקעת הירדן. כפי שזה נראה כעת, לצד ההתפכחות של הישראלי הממוצע בהיבטי ביטחון, בתחום המאבק הלאומי על הארץ, אנו מצויים בסטגנציה שאינה משרתת את עתידנו.
