הדיווחים על ניסיונו של השר מאיר פרוש לסייע לאליעזר ברלנד להיכנס לאוקראינה, מעלים שוב את השאלה. מה מחפשים האלפים שנוהים אחרי ברלנד ומתעלמים מכל הפשעים המחרידים שנחשפו?
לפי דעתי, הנוסחה היא כזו: ברלנד מציע לחסידיו ויתור על המוסר בתמורה לדביקות. או ליתר דיוק, ויתור על המוסר בתמורה לתחושה של דביקות, הנוצרת מקרבה לאדם שחי חיים נטולי גבולות בטראנס מתמיד.
בתפיסה הדתית הנאיבית, המוסר והדביקות הולכים שלובי זרועות, שהרי באותה תורה כתוב גם "ואהבת לרעך כמוך" וגם "ולדבקה בו". אבל האמת היא שהם יושבים על סנטימנטים הפוכים: המוסר דורש נפרדות, הבדלה, הכרה ב'אחר'.
אך בשונה מהמוסר, הדביקות – במופע הטוטלי וה'תוהי' שלה – מוחקת את הגבולות. היא חותרת לחיבור ניהיליסטי-משיחי בין היסוד הזכרי לנקבי, בנפש ומחוצה לה, לפעמים תוך חילול המוסר ורמיסת הזולת.
הדביקות ממכרת, כי היא יושבת על הכמיהה לאהבה ולאיחוד, שהם יסוד החיים. קשה עד בלתי אפשרי להסביר למי שמכורים לדביקות את הצורך הקריטי של חברה מתוקנת במוסר.
מנגד, תרבות "הכול שפיט" הסובבת אותנו, היא מאפיין של השליטה הטוטלית של המוסר על התודעה ה"סאחית". קשה עד בלתי אפשרי להסביר לאנשי מוסר, שלא חוו דביקות, מה הם לא מבינים. מה שלא חוקי ולא אתי נראה להם מטורף.
חוסר התקשורת בין הסדר לכאוס מקשה על יצירת מודל בר קיימא של "נשיאת הפכים". מקשה על לגיטימציה לתנועה בנפש המחזיקה גם מוסר וגם דביקות, בבחינת "אורות דתוהו בכלים דתיקון". במציאות סביבנו כיום, אין הרבה דוגמאות מוחשיות למודלים של "אחדות ההפכים", והוואקום הזה הוא צלחת הפטרי עליה צומחים פושעים כמו ברלנד, שמותירים אחריהם אדמה חרוכה.
בשביל לבער תופעות כמו ברלנד צריך להפנים מושכלת יסוד: כל השוטרים, כל השופטים, כל הנפגעים וכל לוחמי המוסר ברשתות – לא יכולים לעקור מהנפש את התשוקה לדביקות. ואם היא לא תקבל ביטוי לגיטימי, היא תופיע בביטוי לא לגיטימי. רק מכאן אפשר להתקדם.
