"כל מפלגה מתחילה ברגע אחד של מישהו שנמאס לו", אומר שולי רנד בפתח הסרט העצוב "הבלתי רשמיים". המפלגה היא ש"ס, ורנד משחק את יעקב כהן, הגיבור הנשכח שהקים את התנועה ב-1982 כרשימה למועצת העיר ירושלים. לו היו חברים במפלגה, כהן היה מחזיק בתעודת החבר מספר 1. הרב עובדיה יוסף הגיע רק חודשיים אחר כך, דרעי וישי – כעבור שנים.
הסרט של הבמאי אלירן מלכה יגרום לתומכי ש"ס להזיל דמעות, גם של נוסטלגיה וגם של תסכול. הוא מזכיר להם את הקיפוח הנורא שהוביל להקמת התנועה. אלמלא ש"ס, הציבור הספרדי-דתי היה נותר עד היום זרוק בשולי הדרך וההיסטוריה הישראלית. רק בגלל פחד כוח המשיכה של המפלגה נזכרו שאר המפלגות לשריין מקומות למזרחים. בלעדיה, סביב שולחן הממשלה היו יושבים עד עצם היום הזה כמעט רק אשכנזים. אבל בסצנות ללא רחמים, "הבלתי רשמיים" גם מזכיר את מחירה של עלייה מהירה מדי מסמטאות שכונת הבוכרים אל ספסלי הכנסת: הפאר והשוחד, המשרות והכבוד שהיו שם כמעט מהרגע הראשון. ש"ס מילאה את הכנסת במזרחים ואת בתי הסוהר בפוליטיקאים.
זה לא סרט תעודה, אבל הוא עדיין מחדד כמה נקודות חשובות: ראשית, שהולדת ש"ס איננה בציבור המסורתי אלא החרדי. תהליך ההתרחבות של המפלגה מארבעה מנדטים ב-1984 ועד לשיא הבלתי נשכח של 17 ב-1999 הוא תמונת ראי של תהליך ההתכווצות מאז ועד היום, שבסיומו ש"ס מתנדנדת על גבול אחוז החסימה. המסורתיים היו אחרונים להצטרף וראשונים לעזוב, וש"ס באה מהציבור החרדי ואליו תשוב. ההתפטרות הכואבת שנכפתה אשתקד על ח"כ יגאל גואטה בלחץ הרבנים היא הביטוי המובהק לכך. האמנם זה היה חייב לקרות? ש"ס הייתה רחוקה בשיאה שני מנדטים בלבד מהליכוד ומהנהגת גוש הימין-חרדים. גואטה אמר לי השבוע שאלמלא החקירות, זה היה יכול להיגמר גם עם שלושים מנדטים ואריה דרעי בלשכת ראש הממשלה.
"הבלתי רשמיים" אינו כל הסיפור, אבל הוא חלק נכבד ממנו. הסרט הזה עוסק בתהליך ההיפרדות של ש"ס מהאשכנזים עם הכיפה השחורה של אגודת ישראל. "מדורת השבט" של יוסף סידר מ-2004 הסביר מדוע נטשו הספרדים את האשכנזים עם הכיפה הסרוגה של המפד"ל. ו"עובדה" על משפחת גואטה מסביר את סיפור נפילתה של המפלגה. יעקב כהן, שהקים מפלגה כי הבת שלו לא התקבלה לסמינר אשכנזי, נאבק עכשיו במחלה קשה. כבן תורה ספרדי אמיתי, אין לו טלוויזיה בבית והוא גם לא הולך לקולנוע.
