כדי לדון חבר צריך להיכנס לנעליו, אבל יותר חשוב, כדי לחוס עליו חייבים לחוש את מצוקתו. דמיינו עכשיו שיש לכם אחים, אחיות, הורים, בני דודים, שנמצאים באזור מלחמה ובסכנת חיים, כמו שרוב הישראלים יוצאי אתיופיה חווים בימים אלו. אלפים רבים יושבים במחנות מעבר, בגונדר ובאדיס אבבה, כבר שנים רבות. אסירי תקווה שעולים טיפין טיפין, רבים מהם יהודים לפי ההלכה, ואחרים צאצאים מזרע ישראל שכבר חיים כיהודים. יותר מ-1000 מתוך 4226 המבקשים כבר נמצאו זכאי עלייה, כלומר עומדים בקריטריונים שהגדירה ממשלת ישראל לעלייה לארץ.
עתה הם בסכנת חיים. לא רק אסירי תקווה, אלא שבויים במלחמה שאינה שייכת להם. נשים שנותרו מאחור עם ילדיהן בשעה שבעליהן בארץ, ואחים וילדים שלא נכנסו למכסות העלייה בעוד הוריהם ושאר משפחתם עלו. דמיינו שזה קרה לכם, ותרגישו איך זה שלא רק שמשפחתכם נקרעה לשניים, אלא שאלו שלא נספרו מצויים בסכנת חיים.
סיפורם של שארית יהודי אתיופיה מלווה את מדינת ישראל כבר עשרות שנים. אכן מדובר בנושא כואב וקשה, אולם די לבקר בקהילות לכמה ימים כדי להבין עד כמה העוול גדול. הקהילה האחרונה בעולם היהודי, זו שגלתה ראשונה לפני אלפיים שנים, שמנועה מלעלות, ומי שמונע ממנה זאת – היא מדינת ישראל. יכולים היינו להכיר תודה למדינה שפתחה את שעריה לאלפים רבים מן הקהילה, אלמלא העובדה שהשערים מלווים בגזענות, בהפרדת משפחות, בבוז ולשון רעה של פקידים שומרי סף ופוליטיקאים שלא מוכנים ללמוד את הנושא באופן רציני.
מדינת ישראל מתמודדת בימים אלה עם שורה של אתגרים המעמיקים את השסע החברתי-אזרחי. שמעתי אחת ממנהיגות המחאה כנגד הרפורמה המשפטית הטוענת כנגד יוצאי אתיופיה שלא יוצאים להפגנות בקפלן, ותהיתי האם היא הצטרפה להפגנה למען עליית שארית יהודי אתיופיה – הנתונים עתה בסכנת חיים. צאי את ואתם וכולנו, למען אחינו העומדים בצרה, כמה אלפים, שרבים מהם עומדים במדדים שקבעה הממשלה לצורך עלייה לארץ. כל מה שצריך זה לממש את החלטות הממשלה כדי לפתור חלק גדול מן העוול הגדול הזה.
לפני כמה שנים בפגישה עם ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, שמענו מפיו את האמפתיה לעלייה מאתיופיה, ואת רצונו לפתור את המצב, וגם שמענו מפיו את התסכול מכך שממשלתו לא חולקת את אותה הרגשה. בסיום כל תפילה בבית הכנסת שרים הממתינים לעלייה בקהילות היהודיות באתיופיה את "עם ישראל חי" ו"התקווה". הם דבקים באמונת ישראל ובחיבור לארץ ישראל. אלפים כבר נפטרו בשנות ההמתנה אולם הנותרים לא יחדלו מהערגה לציון ולירושלים.
החלטות הממשלה קיימות, רק צריך ליישמן, ועכשיו. עת צרה גדולה היא, והזדמנות גדולה בצידה, לסיים את אחת העוולות ההיסטוריות של מדינת ישראל. אנו קוראים לראש ממשלת ישראל, דווקא בשעה שהקשב פונה למקומות אחרים, להביט נכוחה אל מצבם של אחינו, ולהשיב אותם הביתה, לישראל.
