השבוע לקחתי את העולל לקולנוע. הקיץ זה הפך לבילוי הקבוע שלי ושלו. אני מתכוון לכך שזה הדבר היחיד שהוא לא מעדיף לעשות עם אמא. ראינו "משפחת סופר על 2", בפעם השלישית. העולל נדלק על הסרט ולא הבין למה לראות סרט אחר. לי זה לא ממש משנה, גם ככה איפשהו בין הטריילרים לסוף אני מוצא את עצמי מפרק פופקורן גדול ונהנה משינה קלה שמחזירה אותו לאיפוס.
רק שהפעם זה היה שונה. בחצי הסרט, בעוד אני מנחרר את עצמי לדעת, הרגשתי נגיעה קלה בכתף. התעוררתי בבעתה ונתקלתי בעיניים השואלות של העולל. "מה קרה פלג?" שאלתי, "איפה סבא אחאב?" הוא דרש לדעת.
אני לא יודע מה עורר אצלו את העניין. כבר כמה חודשים אני מעדיף לא להזכיר את השם בבית כדי שלא יתעורר דיון שלא אוכל לעמוד בו. והנה עכשיו, בין הפופקורן לאבא סופר על שמציל את העולם, זה הגיע. אז אם נתקלתם במקרה בגבר בוגר שבוכה מול סרט אנימציה, בבקשה אל תשפטו.
זה לא היה שבוע פשוט בגזרת הזיכרונות. אמא שלי, שעדיין מתגוררת בעפולה, עברה השבוע לבית חדש שרכשה לפני כמה שנים עם אבי. הבית הזה היה החלום שלהם, והיא הגשימה אותו. אבל לבד. כל הזיכרונות שלי נצרבו על קירות הבית ברחוב ש"י עגנון 4, ופתאום, בתוך רגע, הוא איננו. באופן כללי אלו חדשות משמחות כי הבית החדש יפה יותר, גדול יותר וכמובן חדש יותר. אבל מה לעשות שיש בו הרבה פחות זיכרונות?
אז ביום שלישי נסעתי לעפולה להיפרד. מוזר להיפרד מבית. נראה לי שפשוט נסעתי להיפרד שוב מאבא. פתחתי את הדלת ומולי ניצב סלון ריק: משונה לראות את הבית שבילית בו את רוב חייך ריק. הכול מרגיש קטן פתאום. התחלתי לשוטט ברחבי הבית ונכנסתי לחדר שלי. מדהים איך גם בגיל שמונים, כשאתה מגיע לבית של ההורים, גם אם הם כבר אינם, החדר נשאר. אין הרבה דברים קדושים בחיים כמו העובדה שחדר הילדות תמיד יישאר.
הבית מוצף
בכל נקודה בבית צץ זיכרון ממך. כשעמדתי במרצפת של כורסת הטלוויזיה שלו נזכרתי איך כשהייתי חוזר מאוחר בלילות, מסטול מאלכוהול ומסריח מסיגריות, הייתי הולך בשקט ששמור לבלרינות רוסיות כדי לא להעיר אותו. ואיך הייתי נרגע כשהייתי מצליח לחלוף על ידו בלי שיתעורר. כמובן שבבוקר הוא ידע בדיוק מתי חזרתי וממה הסרחתי.
וזה המשיך. כל מרצפת העלתה בי זיכרון אחר. הייתה אחת בחלל הכניסה, שתמיד היה עליה הכיסא שבראש השולחן בליל הסדר. פתאום נזכרתי שבליל הסדר האחרון שלנו יחד הייתי ממש חולה, 39.5 חום. אחרי שתי שורות של הגדה אבא שלי עצר ואמר לי שאני נראה ממש מסכן, וזה בסדר אם אני רוצה ללכת לחדר לישון. חייכתי והלכתי. אני נשבע שאם הייתי יודע שזה יהיה הסדר האחרון הייתי נשאר גם עם 47 מעלות.
במרפסת הקטנה נתקעתי דקות ארוכות. בדיוק בנקודה שבה היית מעמיד את המנגל ועושה לנו את העל האש הכי מעפן בעולם. זה לא שהיית בשלן גרוע. ההפך, סלט החצילים שלך היה תפארת המשפחה, והניוקי שידעת להכין גרמו למיטב השפים האיטלקים להתבייש בעצמם. אבל בעל האש, איך לומר, לא היית הסטייק הכי עסיסי באטליז. היינו שולחים את עומר האח הקטן לשמור עליך בשלב של הסטייקים כדי שלפחות אותם לא תהרוס.
גם בחדר המחשב עברתי. נזכרתי איך היית פותח את הפייסבוק וכותב עשרים סטטוסים ברצף על הילדים והנכדים ועל פוליטיקה. למי אכפת שלא נהוג להעלות כל כך הרבה פוסטים? לך יש משהו להגיד, והפיד יתמודד.
ובחדר הילדות שלי, ליד המיטה, נזכרתי שהיית מתיישב ולוקח אותי לשיחה אחרי עוד אחד מהתקפי הדיכאון שלי כנער מתבגר. מסביר לי שתמיד תהיה שם בשבילי (שקרן) ושלא משנה מה אני מרגיש, אני יכול לבוא ולספר. למרות שבינינו, אני ואתה תמיד העדפנו לדבר על כדורגל ופוליטיקה מאשר על רגשות. אולי כי תמיד ידעת איך אני מרגיש, אז לא חשתי צורך לספר.
המשכתי להסתובב בבית ולהתמוגג מכל מרצפת וקיר שנדפו מזיכרונות. תהיתי אם המעבר הזה טוב. את מה שקרה אי אפשר הרי לשנות, אז אולי כבר עדיף לאמא להתחיל במקום חדש, בלי שכל נקודה תזכיר אותך. אולי עדיף להגיע עם הנכדים לבית נטול זיכרונות. נקי מהעבר. בית עם ריח חדש, בית בלי הריח שלך.
נתיב השכחה
אני מתחבט בכך לא מעט לאחרונה. המוח נאבק בין הרצון האובססיבי לשמר זיכרונות לבריחה אל הנתיב הקל של השכחה. נראה לי שלפחות את שלב ההלם עברתי. עכשיו מתברר שזהו השלב הפשוט. כל יום שעובר מגדיל עוד יותר את החלק החסר בפאזל שנקרא החיים שלי. ולא משנה כמה אני מבסוט מהתמונה הכללית, תמיד יש חור באמצע שגונב לי את תשומת הלב.
הסתובבתי בבית בערך שעתיים, עד שהחלטתי לעזוב. נעמדתי על המרצפת שבה חיכינו יחד אינספור פעמים למעלית. נראה לי שבמצטבר בילינו שם שנתיים לפחות, סתם בהמתנה. זו ההזדמנות להודות לחברת אלקטרה שסידרה לי לא מעט מרגעי האיכות איתך. לאחר כמה דקות ועוד כמה דקות, עזבתי את הבניין הרופף בש"י עגנון אל הבניין החדש שאמי עברה אליו. עליתי במעלית החדשה והמהירה לקומה 9, ופתחתי את הדלת לבית החדש של ההורים שלי. אני עדיין יכול לקרוא לו ככה כשאתה כבר לא כאן?
האמת, בלי לפגוע בנוסטלגיה, הוא הרבה יותר יפה מהבית הקודם. הכול מעוצב בשיא החדשנות, מהחלונות משתקף נופו הקסום של עמק יזרעאל, המרפסת ענקית והכול משוכלל וטכנולוגי ומתקדם ומאובזר ועוד מילים של נדל"ן. ללא ספק, מדובר כאן בעליית מדרגה ושתי קומות. רק הזיכרונות ממך חסרים בו.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
