דו"ח הפרקליטות שיצא השבוע העלה לדיון את אחוזי ההרשעות הגבוהים של הפרקליטות. הבעיה העיקרית עם אחוזי ההרשעות אינה בהכרח במספרים הגבוהים, אלא בשל העובדה שרובם המוחלט נסגר בעסקאות טיעון. עסקאות טיעון מטבען הן בעייתיות. בשונה מהדין האזרחי, שבו כדי לנצח במשפט על התובע להוכיח בלמעלה מחמישים אחוזים את צדקתו, בדין הפלילי אמורים להרשיע רק אם קיימת ודאות של מאה אחוזים כי הנאשם אכן עשה את המעשה.
עסקאות הטיעון מייצרות מצב שלפיו ללא מעט נאשמים, שייתכן והיו מזוכים בבית משפט מסיבות שונות, משתלם לחתום על עסקה ולא לחיות במשך שנים תחת הליכים פליליים. הפועל היוצא, שהפרקליטות מעלה את אחוזי ההרשעה ואנשים שמפחדים מההליכים מורשעים לשווא.
מצד שני, חשוב לציין כי לעסקאות טיעון קיימים גם צדדים חיוביים: הן מורידות את העומס ממערכת המשפט כולה, ומאפשרות מגוון של אפשרויות לפתרון תיקים, שאינן מחייבות דיונים ארוכים ופגיעה לאורך זמן בחיים של הנאשם. בשל כך, רוב הבקשות לעסקאות טיעון מגיעות דווקא מהסניגורים, אשר האינטרס שלהם הוא להפחית מעונשו של לקוחם. בנוסף, ישנם מקרים שונים שבהם לפרקליטות קיימים אינטרסים להגעה לעסקאות הטיעון, למשל אי הבאה לעדות והפחתת הסבל של המתלונן במקרים של אלימות בתוך המשפחה ופשיעה מינית וכן שיקולים של הורדת עומס מהמערכת.
אך דווקא הדרך שבה הפרקליטות ניסתה להצדיק את האחוז הגבוה של ההרשעות, מעלה שאלה קשה. הפרקליטות טענה בדו"ח כי היא מגישה כתבי אישום רק בעשרים אחוזים מהמקרים המובאים לפניה ובהם היא בטוחה בצדקתה, נתון חיובי המראה שהפרקליטות איננה ממהרת להגיש כתבי אישום מבלי להיות בטוחה כי אכן מדובר במקרה שמצדיק זאת. אז אם הפרקליטות כל כך בטוחה בחוזק של התיק – מדוע היא סוגרת את התיק בעסקת טיעון ולא בבית המשפט?
בנוסף, גם אם קיים שיעור מסוים של מקרים אשר מצדיקים את השימוש בעסקת טיעון, כפי שהצגתי לעיל, עומדת בעינה השאלה כיצד שיעור כל כך גבוה מההרשעות של הפרקליטות נסגר בעסקאות טיעון ואינו מגיע לידי הרשעה בבית המשפט?
מהותה של הפרקליטות במדינת ישראל איננה מקבילה לתפקידו של הסנגור. בשונה מהסנגור, אשר תפקידו הוא לעשות ככל יכולתו על מנת להיטיב עם לקוחו הנאשם, הפרקליט לא צריך לעודד הרשעה, אלא לחתור ככל הניתן לגילוי האמת, בצורה אובייקטיבית. במידה שהפרקליטות סוברת כי אדם מסוים פשע – הנטייה הישירה שלה צריכה להיות העמדתו לדין כפי שקבע המחוקק ולא סגירה על עסקת טיעון.
כאשר המחוקק קובע תג מחיר לעבירה, הוא מנסה להכווין את התנהגות החברה לגבי עבירה זו. אמנם לפרקליטות ניתנת גמישות מסוימת בעניינים אלו, בשל העובדה כי המציאות איננה שחור ולבן, ועדיין ראוי שהפרקליטות בעבודתה תחתור לכוונת המחוקק.
נתון זה של שיעור ההרשעות הגבוה בעסקאות הטיעון צריך להדליק נורה אדומה במשרדי הפרקליטות ולהביא לבדיקה האם דרך זו אכן רצויה, כיצד היא מתאימה למדיניות שקבע המחוקק ואיך ייתכן שרוב ההרשעות מגיעות בדרך זו.
