קיץ 2011. האוהל הראשון בשדרות רוטשילד מוקם ב-14 ביולי. שלושה שבועות ארוכים לאחר מכן, בגיליון מוצש ב-5 באוגוסט, פרסמתי טור שכותרתו "ב' זה בלעדיי". "השמאל נשפך מכל כיוון בתנועת האוהלים. מי שלא רואה את זה, עיוור או טיפש. נכון, ניסיונות ההסתרה מעוררים הערצה, אבל הם הרי לא באמת יכולים להתאפק", כתבתי שם בין השאר.
שבע שנים אחר כך. יום ראשון השבוע, שמונה בערב. צום תשעה באב עדיין לא תם. עשרות אלפי אנשים מבכים את חורבן בתי המקדש בכותל המערבי, ומאות אלפי מתאבלים וצמים נוספים יושבים בביתם, מנסים להעביר את הדקות האחרונות של הצום הכי קשה בשנה בצפייה בדקות הראשונות של מהדורות החדשות המרכזיות בטלוויזיה. ושם – שידור ישיר מהפנינג צבעוני ומוזיקלי, עצרת בכיכר רבין. בלונים, דגלים מתנופפים, במה מרכזית מקושטת באורות ניאון קצביים, חגיגה. ובלב החגיגה – שלט ענק ועליו תמונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם הכיתוב "crime minister".
הקהילה הגאה החליטה לשבות בתשעה באב עקב אי אישורו של תיקון לחוק הפונדקאות, שהיה אמור לאפשר גם לאבות חד-מיניים להביא ילדים לעולם באמצעות השיטה השנויה במחלוקת. דווקא רעיון לא רע. גם כך מדובר ביום של "חצי כוח" במשק, ואם חברי הקהילה מרגישים שהופלו בצורה כזו או אחרת, לגיטימי שיכריזו על שביתה. אבל אז הגיעה ההפגנה בערב, ובמהירות שיא הוכיחה את מה שבמחאת האוהלים של 2011 הוכח רק לאחר כמה שבועות. השמאל, כדרכו שלא בקודש, השתלט גם על המאבק הזה, ובכך גם גרם לתבוסתו הידועה מראש. שבע שנים, אפס הפקת לקחים.
מחאת יוקר המחיה והדיור ב-2011 הייתה אמורה להיות המחאה של כולנו. אנשי ימין לא משלמים על קוטג' פחות משמאלנים. אם כבר יותר, בגלל המשפחות הגדולות יותר בדרך כלל. הקושי ברכישת דירה לא מדלג על מצביעי הבית היהודי והליכוד. ובכל זאת הצליח השמאל לחטוף את המחאה ולהפוך אותה להצבעת אי אמון כללית בממשלת הימין. זאת גם הסיבה לגוויעתה בסופו של דבר, ולעובדה שלמעט כמה הצלחות נקודתיות וחשובות שאין לזלזל בהן, המטרות המרכזיות של מארגניה לא הושגו.
מחאת חוק הפונדקאות אמנם לא נוגעת בכולנו, אבל גם היא לא הייתה אמורה להפוך לעוד סוגייה שמפלגת בין תומכי נתניהו למתנגדיו. סקרים שנעשו בימים האחרונים מוכיחים זאת היטב: בסקר של "החדשות" התברר שלא פחות מ-58 אחוזים ממצביעי הבית היהודי תומכים במחאת חוק הפונדקאות – יותר מאשר שיעור התמיכה במחאה בציבור הישראלי כולו, שעומד על 56 אחוזים. רבים הופתעו מהנתונים, אני אישית לא. הציבור הציוני-דתי ברובו המוחלט חי בתוך עמו, מכיר במציאות חייהם המורכבת של חד-מיניים, ומספיק ליברלי כדי להבדיל בין ההלכה היהודית שהוא מאמין בה ובין הפרקטיקה החוקית של מדינה מערבית שהוא אזרח בה.
לצערי הרב, מנהיגי המחאה הניחו לגורמים קיצוניים פוליטית להשתלט עליה מהר ובעוצמה חזקה כל כך, שספק רב אם נתונים כאלה יחזרו על עצמם בקרוב. בשביל מה, למען השם, הייתם צריכים להתחיל את העצרת כשהצום עוד לא יצא. מי בדיוק הרוויח מהשלט שהובא היישר ממחוזות הפגנות פתח-תקווה ההזויות נגד היועמ"ש – שגם הן גוועו מזמן, לא יודע אם סיפרו לכם – חוץ מכמה אנשי שמאל קיצוני שרק מחפשים הזדמנות לגדף את ראש הממשלה.
שוו בנפשכם את הסצנריו הבא: מארגני ההפגנה מודיעים שהאורות על הבמה והמוזיקה הרעשנית יודלקו בכיכר רבין בשעה 20:14 בדיוק, עם סיום הצום. "כמיעוט שרגיש לזכויות ולרגשות האחר, אנו מזדהים עם הצמים ונוכיח זאת בשידור חי", לשון הודעת דובר המחאה. בכיכר עצמה נתלה שלט גדול ועליו תמונתו של ראש הממשלה והכיתוב: "אוהבים אותך נתניהו, רוצים ילד!".
אפשר רק לשער את האמפתיה הגועשת של הציבור הימני-דתי למראה שתי המחוות האלה, שהיו יכולות לשדר מסר של פיוס, אחווה, שותפות גורל אפילו בין שני חלקים בעם שלא תמיד יוצא להם להיפגש או לדבר. במקום זאת, למרבה התסכול, החליטו מארגני ההפגנה להפקיד את ארגונה בידי אנשים שכנראה לא מעוניינים באמפתיה. האנשים האלה, שאני בכלל לא בטוח מהו חלומם הגדול יותר – להשיג פונדקאות חוקית לחד-מיניים או להפיל כבר את ביבי השנוא מהשלטון – הצליחו לגרום בשעה מה שלקח שבועות לנשמות הטובות סביב דפני ליף. כמה חבל.
אישית, אני מודה שלא הצלחתי לגבש את דעתי בסוגיית חוק הפונדקאות. הסוגיה נראית לי חשובה ועמוקה מכדי לצרוח עליה סיסמאות ברשתות החברתיות או אפילו בכנסת. מדובר בדיני נפשות, מכל הכיוונים, ורק ועדה בלתי תלויה של מומחים מקצועיים צריכה לקבוע את הנהלים בנושא. אני כן יודע שלתחושתי הסובייקטיבית צריך לאפשר הורות לכולם. נקודה. את הדרך לשם צריך לחפש ולמצוא. ומהר ככל האפשר. אין בכך שום סתירה עם עמדתי הימנית-לאומית, ולא אמורה להיות.
אבל חברי הקהילה הגאה שבאמת רוצים לקדם את העניין, ולא משתמשים בו כקרדום להפיל בו את ממשלת הימין, צריכים להשתלט על המחאה מחדש ולהפנות אותה לאפיקים נכונים ורלוונטיים. עם כותרות מאמרים שהתפרסמו השבוע כמו "ליברלים, אנחננו מתחילים בשבילכם את המהפכה"; "מאבק הלהט"ב הוא רק הטריגר: החלה מלחמה רב-חזיתית והגיע הזמן להתגייס", או "מחאת הלהט"ב עשויה לבשר מפנה בתולדות המדינה" – תישארו עם כיכר רבין, כמה רחובות מסביב, וזהו בערך. וזה לא מספיק. תשאלו את דפני ליף.
