מעמדה של הרבנות הממסדית ותפקידה בימינו מעורר דיון ציבורי מחודש בתקופה האחרונה. הרקע לכך הוא שני אירועים: ההכנות לבחירת הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות הראשית, שנדחתה כידוע בשמונה חודשים, והליך החקיקה של חוק חדש שישנה את אופן בחירת רבני הערים, השכונות והיישובים ברחבי ישראל, ויעניק למועצת הרבנות הראשית ולשר הממונה כוח גדול הרבה יותר במינוי הרבנים ואף בפיטוריהם.
שתי גישות בסיסיות נאבקות בתוכנו: הגישה הראשונה רואה את הרבנות כמוסד היררכי המתמנה מלמעלה כלפי מטה. הרבנים שואבים את סמכותם לא מן הציבור אלא מראשי עולם התורה, המובילים את הפסיקה וההלכה. בימי בית המקדש הייתה זו הסנהדרין הגדולה, שחבריה היו סומכים את תלמידיהם ומקדמים אותם על פי כישוריהם, וכן ממנים על בתי הדין המקומיים בכל שבט, אזור ויישוב, ואחראים עליהם.
בהשאלה למדינת ישראל, גישה זו מבקשת להכריז על מועצת הרבנות הראשית כגוף העליון, שמכוחו, בהשפעתו ועל פי בחירתו רבנים מקבלים הן את הכשירות לתפקידיהם והן את המינוי ביישובים השונים. ממילא הרבנים מחויבים אך ורק כלפי מועצת הרבנות הראשית, ומכאן באה גם הדרישה למחויבות כתובה כזו, כפי שתובע החוק החדש. מערכת המשפט במדינת ישראל, כמו גם מערכת בתי הדין, מתמנות בדרך כזו.
על פי הגישה ההיררכית, הרב הוא סמכות ממונה מטעם הרבנות הראשית, ואינו מחויב לציבור שעליו הוא ממונה. בגישה זו אכן אין צורך לשקול מחדש את המינוי בכל תקופה, והדרך לבטלו ולהחליף רב עוברת רק דרך הסמכות המרכזית של מועצת הרבנות הראשית ושל משרד הדתות, שהוא הזרוע המנהלתית שלה. במובן זה הרב הוא "מרא דאתרא", בעל הבית בתחום שיפוטו, ומועצת הרבנות הראשית היא "מרא דאתרא" של כל ארץ ישראל.
הגישה השנייה גורסת שרב הוא מינוי של הקהילה, מכוחה הוא בא ואליה הוא אף חוזר מפעם לפעם. פסיקתו איננה תלויה בגורמים מבחוץ, והמינוי שלו מתחדש מעת לעת. גם עצם ההחלטה אם למנות רב או לא, וגם המשכורת שלו, מגיעות מן הקהילה.
לאחר ירידתה של הסנהדרין כמוסד מוביל ואחראי, כך היה מקובל בכל קהילות ישראל מדורי דורות. על פי ההלכה, רישום נישואין, גיור וכשרות פתוחים לרווחה. כל שלושה יהודים יכולים לגייר, כל זוג יכול להינשא בנוכחות מניין, עד אחד נאמן לגבי כשרות, ואם נרצה, גם גט אפשר להסדיר בנוכחות דיין, סופר ושני עדים. הביזור וההפרטה היו הכרחיים ותפקדו היטב בימי הגלות. ללא אפשרויות אלה, לא ברור אם ההלכה והעם היהודי היו שורדים עד כה. לו היינו תלויים בגלויות במוסדות מרכזיים, מחוזיים או ארציים, היה בלתי אפשרי להמשיך אחרי כל פוגרום או שינוי מדיני.
עם המעבר מן הגלות ומיהדות קהילתית ליהדות המתנהלת בציבור גדול, בתוך מדינה יהודית וביחסי גומלין הדוקים יותר בין הקהילות, יש צורך בתיאום וניהול מסוים של כל התחומים הללו. במדינת ישראל הסמכות המנהלית לאשר גיור, נישואים וגירושים מסורה בידי מועצת הרבנות הראשית, זאת על פי החוקים והתקנות שנקבעו בעקבות הסכם ה"סטטוס קוו". מועצת הרבנות הראשית אחראית גם לבחון ולהסמיך רבנים לרמות כשירות שונות.
לא מצדיק משרה מלאה
תפקידיו של רב בישראל הם מגוונים מאוד. הרב פוסק הלכה לשואליו, מלמד תורה לתלמידיו ולבני קהילתו, דן אותם בבית הדין ומנחה אותם במשעולי חייהם בעצה ובתמיכה. במשך השנים חל פיצול בין התפקידים. כבר מאות שנים מקובל מאוד שישנה הפרדה בין הדיין, הרב פוסק ההלכה, וראש הישיבה. ישנם כמובן מקרים שבהם אדם אחד ממלא יותר מתפקיד אחד, אבל מקובלת יותר התמחות ודיפרנציאציה.
המינוי הרבני הבסיסי ביותר הוא רב הקהילה. רב קהילה בימינו אפילו לא תמיד פוסק הלכה; רבים מבני הקהילה מפנים את שאלותיהם לרב מהישיבה, לאתרי שו"ת שונים, לגוגל וכדומה. אבל רב קהילה מכיר את בני קהילתו, ונבחר על ידם באופן אישי. ניתן בהחלט לומר שזו המסגרת שבה תפקיד הרבנות הקהילתית מתממש במיטבו.
ברמות שמעל רב קהילה נראה שרוב התפקידים הרשמיים הם עניינים שבסמכות ובשירות: מתן כשרות, אחזקת עירובין ומקוואות ורישום נישואין. אלה הם שירותים שיש הכרח שיטופלו על ידי מומחה בנושא ההלכתי הרלוונטי, ולא על ידי פקידים או נבחרים. ברבנויות מקומיות רבות ממנה רב העיר את רבני השכונות לתפקידים אלה, ובכך מצדיק את משרתם. רבים מרבני השכונות אינם מכירים את תושבי השכונה ברובם, והדברים קל וחומר לגבי רב העיר. רב עיר חרוץ יגיע לכל בית כנסת בעיר פעם בכמה חודשים לזמן קצר; רב עיר פחות חרוץ, יחכה לתושבים שיבואו אליו.
כדאי להזכיר שבשנים עברו היה נהוג למנות לתפקידי רב שכונה, דיינים ואנשים שממילא עבדו בממסד הרבני. כך לא נוצרה עלות נוספת לציבור, ורבנים מוכשרים מאוד הוסיפו מעט למטלותיהם בעשייה הקהילתית. תפקידיו של רב שכונה אינם מרובים, והתפקיד אינו מצדיק משרה מלאה ואפילו לא קרוב לה. מודל אחר של מינוי רבני שכונות הוא הפוך: בעיר גדולה, התפקידים המנהליים של הרבנות המקומית מצריכים כמה רבנים כעובדים מקצועיים בתחומים השונים, ואותם רבנים מתחלקים גם בין שכונות העיר.
במשך השנים שמאז הקמת הרבנות הראשית נעה המטוטלת בין שתי הגישות. הרב קוק בוודאי רצה להקים מערכת שבה מועצת הרבנות היא הקול ההלכתי היחיד: "הכח הרבני הראשי שבארץ יהיה המרכז הדתי־רוחני העליון של כל העולם היהודי, אליו יפנו ועם דעתו יתחשבו בכל דבר דת ודין… יבוא יום והעם לא יקבל שום ספר דתי אשר לא תבוא עליו הסכמת משרד הרבנות הראשית שבארץ ישראל" (מדברי הרב קוק בוועידת היסוד של הרבנות הראשית, כפי שציטט הרב שמואל כ"ץ במאמר שפורסם במוסף זה, 5 במרץ 2021).
עם השנים ולפי יכולתם ואופיים של הרבנים הראשיים, וגם בהתאם למצב הדת במדינה, המטוטלת נעה אנה ואנה. נראה שבעשרות השנים האחרונות כוחה והשפעתה של מועצת הרבנות הראשית הולך ויורד. המועצה גם לא תופסת את עצמה ככוח מוביל ומשפיע בעולם התורה. כשעברתי על פרוטוקולי הישיבות של המועצה מן השנים האחרונות, מצאתי שהמועצה הוציאה קריאה אחת ויחידה על רקע מגפת הקורונה, תגובה להצעות שונות בענייני טבילת טהרה. בנוסף פורסמה בחודש תמוז, אחרי הגל הראשון, תפילה לעצירת המגפה, שגם היא לא יצאה מטעם המועצה כולה. נדמה שאפשר לומר שכיום גם מועצת הרבנות אינה רואה עצמה כגוף ההלכתי העליון במדינה, והניסיון להעמיס עליה מעמד כזה, בלי שינוי בדרכי הבחירה ובדרכי העבודה, אינו הולם. מוסכם לפי כל הגישות שמועצת הרבנות הראשית אחראית לתת כשירות לרבנים למינויים השונים.
פתרון עקום לבעיה אמיתית
הצעת החוק של חברי הכנסת שמחה רוטמן וארז מלול מזיזה את שיווי המשקל בחדות לעבר הגישה ההיררכית. ההצעה כוללת הכפפה של כלל הרבנים להחלטות מועצת הרבנות, מינוי רבנים עד גיל 75 ללא בחירה מחדש על ידי הקהילה, ובחלק מן הרמות מינוי רבנים ללא היוועצות ובחירה על ידי הקהילה. ההצעה כוללת שותפות ומעורבות של חברי מועצת הרבנות הראשית בבחירת הרבנים ברוב הרמות מעל רב יישוב. היא מבקשת לתת למועצת הרבנות הראשית יותר כוח בלתי מוסדר, למנות רבנים בלי עמידה בקריטריונים ברורים ואובייקטיביים, וגם את היכולת הבלעדית להדיח ולהחליף רבנים.
בשיחה נעימה שקיימתי עם ח"כ רוטמן, הוא הסביר שהסיבה העיקרית שבגללה הוא מנסה לקדם את הצעת החוק היא הפקק שנוצר במינוי רבנים בכל הרמות בשנים האחרונות. אכן, זה יותר משלושים שנה לא מונה רב שכונה. עם זאת, הדרך לפתרון הבעיה איננה יכולה להיות על ידי יצירת רבנות רחבה, מסועפת ומנותקת, הניזונה מכספי המדינה וממונה ביישובים על כורחם של התושבים. אם אנחנו מצליחים למנות שרים וח"כים, ראשי ערים ומועצות מדי כמה שנים, אין סיבה שלא נצליח למנות רבנים בתדירות שווה או פחותה במעט.
במצב הרבנות כפי שהוא כיום, חיזוק ההיררכיה הרבנית הכפויה אינו מוצדק. אם יש תקווה לשקם את מעמד הרבנות והרבנים, היא טמונה בחיבור חזק יותר בין הרבנים לקהילותיהם, בכל הרמות. ההצעה הנידונה כיום בוועדת החוקה היא צעד גדול בכיוון ההפוך.
