לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב, שבו בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו; ושבו חנויות התכשיטים והקוסמטיקה מוצאות עוד סיבה למבצעי דמיקולו עטופים בצלופן ובלבבות אדומים, כדי שכן לבייש את מי שאין לו – כסף או זיכרון. חג האהבה היהודי נשען על מסורת המחוללות בכרמים, וגם השנה הוא תורם לשלל עומסים רגשיים בעיצומו של גל חום בלתי סביר שזלג לתוככי הקניונים. בקניון הקרוב למקום עבודתי נדחסו השבוע עשרות אלפי קונים וקונות, עם עוד יותר אלפי ילדים וילדות שנפרדו זה עתה מקייטנות הקיץ המסובסדות ונמלטו היישר אל המזגן המנחם של מתחם המזון. פה ושם כיסא נזרק לרצפה בקול חבטה אדיר; קולות בכי התערבלו עם גערת אמהות. אל תעלה לשם, אל תיגע, אל תשבור, תוותר לה, למה עשית את זה, שקט שיהיה פה. באותה עת נדרשו הצעירים שבעבר השני של דוכני האוכל לספק את תאוותיהם הרעבתניות של כל באי המתחם, עם או בלי תוספת בצד, ארוחה עסקית בהנחת קיץ חד־פעמית.
בתוך כל אלה עמד בחור אחד בדוכן עמוס קונים וחילק מילות חיבה. מדי כמה רגעים אפשר היה לשמוע אותו צועק בשמו של מזמין הארוחה – יצחק, נחמה, מוחמד או מיכל – ושואל בחיוך איזה רוטב תרצה או תרצי, מה בתוספות, ממה להימנע. על כל תשובה הוא הגיב ב"בכיף", "באהבה". גם כשאחת הקונות התלוננה בחוצפה על טעות במנה (והתברר כי הטעות דווקא שלה), גם כשאיזה ילד שפך או שבר, ואיזה בחור אחר קילל ועוד אחת דחפה – הוא נשאר בשלוותו, עובד בנאמנות ובענייניות. וככה בכיף, וככה באהבה.
הדרך לכאן כללה מהמורות אנושיות בלתי ניתנות לפיצוח. מתברר שהשיח הרחובי כבר לא מסוגל להכיל משפטים מורכבים כמו "כמעט התנגשתי בך, הכול בסדר, שים לב להבא", או "סליחה, אפשר לעבור?". כולם צועקים, צופרים, מקללים ומתנגחים. מאה מטר הליכה מהרכב למאבטח שבכניסה, מאה מטר של מאבקי חנייה בניסוחים שהדף אינו יכול לסבול ובווליום שהוא אינו מסוגל להביע.
ושם, מאחורי דוכן אוכל מיוזע מחום הגריל ומאש הקרב, עומד לו מוכר בזקן היפסטרי מצוי ומחלק קומפלימנטים. ככה, על חשבון הבית. בלי תוספת תשלום. שופך אהבה על הקונים ועל חבריו העובדים, ומצליח לכסות במתיקות מחוספסת על הצעקות והשרב וחוסר הסבלנות הנלווה אליהם. דוכן אחד לחג האהבה, בלי צלופן ובלי לבבות אדומים. אפילו בלי חיוך כמעט. בתוך קניון עמוס אביזרי נוי לאישה ולבית, שמתיימר לתרגם את מחול הכרמים לשקלים, נראה שהדוכן הזה נגע במהות העמוקה והאמיתית של חג האהבה היהודי.
התלמוד הבבלי מספר במסכת תענית על הסיבות שהביאו את ט"ו באב למעמדו החגיגי. רובן ככולן, כמה מפתיע, לא עוסקות בעניינים שבינו לבינה, אלא בחיבור בין חלקי העם: יום שבו הותרו נישואין בין שבטי ישראל, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, יום שפסקו לכרות עצים למערכה במקדש, ויום שבו ביטל הושע בן אלה את המשמרות שהציב המלך ירבעם בן נבט על הדרכים לירושלים כדי למנוע עלייה לרגל. זהו גם היום שבו הבינו בני ישראל כי תם דור המדבר, והנה הם כבר כשירים להיכנס לארץ – קונטרה מרשימה לבכיית המרגלים שהתהפכה עלינו לבכייה לדורות, ומתוארכת במדרש לתשעה באב.
היתר הנישואין בין השבטים, כמו גם קבלת שבט בנימין חזרה לקהל ישראל אחרי טראומת פילגש בגבעה, מבטאים חג אהבה מסוג אחר. בניגוד למה שהתרגלנו לחשוב ולשמוע, לא החיבור האישי הוא לב העניין, אלא החיבור והאיחוד של העם. ממש כמו הסרת השומרים, שמנעו מתושבי ממלכת ישראל עלייה לירושלים שבשטח יהודה. כל האירועים שנקשרו לט"ו באב, באים כמענה ליום האבל שאנו מציינים שישה ימים קודם לכן, בט' באב – יום החורבן והפילוג. החגיגות בכרמים לא מבטאות פתרון נקודתי לרווקה זו או אחרת, אלא ניסיון עז לתקן את הגורמים לחורבן. הן מבקשות להביא לחיבור, במקום שבו הפילוג עשה שמות בעמנו השש אלי קרבות פנימיים.
תשעה באב השנה היה רווי מחלוקת ומדון. נראה כאילו ברשתות החברתיות נאבקים גדולי המקלדת על תואר המצליף המרושע ביותר, החד ביותר, המכאיב ביותר. בלי שום קשר להשתייכות רעיונית – בעד או נגד מחאת הלהט"בים, בעד או נגד חוק הלאום, בעד או נגד מדיניות ישראל בעזה – כולם נגד כולם, בארס שלוף, מוכן להכשה. ובתוך כל שיח החירשים הזה, שנמשך ונמשך בעיניים רושפות כשכולם משחקים את תפקיד הקוזאק וכולם בוכים את זעקת הנגזל, היה חסר איזה קול אחד שיהיה עסוק במלאכתו בנאמנות ובענייניות. ככה בכיף, ככה באהבה.
את חג האהבה שבא עלינו לטובה אפשר לצפות בצלופן ולדחוף לאיזו קופסת תכשיטים מוזהבת ויפה. ואפשר גם לפתוח אותו למרחב הכללי, להתאים אותו לממדי שנאת החינם שאנחנו מתעקשים לשמר, ולתת לה פייט. להוריד קצת את הווליום הבלתי נסבל שמצית ברחובות ובחניות ובשווקים אש הרסנית, קדחת קיץ בטמפרטורה גבוהה; למתג את היום הצוהל הזה מחדש כחג אהבת חינם. ככה בכיף, ובאהבה.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
