צריך אומץ כדי להוריד לדפוס ספר אופטימי על החברה היהודית בישראל, על רקע המחאה המחריפה והמקצינה. אני מכיר אישית את הספקות המקננים בלב כאשר מציגים טיעונים אופטימיים הנראים כסותרים לחלוטין את האווירה והתחושות בחוץ. את התזה האופטימית הטוענת להסכמיות רחבה יותר מכפי שנדמה לנו, אני מציג כבר שנים בהרצאות רבות, בעיקר בפני קציני צה"ל.
במוקד ספרו של החדש של חיים נבון עומד הטיעון שלפיו "הסכסוכים הפנימיים… אינם נובעים מתהליך של התנכרות והתרחקות, אלא קשורים דווקא בתהליך של גיבוש והתקרבות". היינו, אנחנו רבים מכיוון שאנו מתקרבים. עם זאת, נבון מודה כי "אנחנו נמצאים ברגע רגיש שיכול לחולל מריבות הרסניות, ואפילו – חלילה – להפוך את תהליך ההתגבשות לתהליך התפוררות". פה ושם מפוזרות בספר אזהרות מסתייגות כאלו, אך אין איזון בין האפשרות הפסימית של ההתפוררות ובין תהליכי ההתגבשות. ביחס שבין קרבה למריבה, הטיעון המרכזי הוא שאנחנו מתקרבים.
כתיבתו של נבון, גם בספריו האחרים, נוטה למינימליזם. יהיו שיטענו לפגם בניסיון לדחוס ב־150 עמודים בלבד ניתוח של תהליכי עומק המתייחסים לכל תקופת המדינה. ואכן, ביחס לכל תקופה נאלץ המחבר לבחור בדוגמאות ספורות, תוך התעלמות מאחרות ואזכור בחטף של אחרות, דוגמת השילומים מגרמניה ורצח רבין. אולם מינימליזם זה הוא גם חיובי ואפילו נחוץ, במיוחד כאשר קהל היעד הוא הציבור הרחב, שהולך וגדל בו חלקם של הצעירים שלא יקראו ספר עב כרס בן מאות עמודים.
נבון מחלק את ימי המדינה לשלוש תקופות של כ־25 שנים כל אחת. שני פרקים מוקדשים לרקע ההיסטורי: פרק א' לתקופת "השסע הסמוי" בימי הדומיננטיות של מפא"י; ופרק ב', "השסע מתפרץ", לתקופת השסע הגלוי לאחר המהפך ב־1977 ועד סוף המאה העשרים. בשלושת הפרקים הבאים מוצג הטיעון המרכזי על אודות תהליכי העומק של התגבשות החברה הישראלית בתקופת הדור השלישי, ברבע הראשון של המאה ה־21. בפרק השישי מתמודד נבון עם השאלה "אז למה אנחנו רבים", אם אכן תהליכי־העל הדומיננטיים הם של התקרבות. הספר מסתיים בעמודים אישיים יותר, "נאום השבטים שלי".
לאומי, מסורתי ומתירני
וכעת לסקירה מפורטת יותר: בפרק הראשון של הספר מזכיר נבון את אתגרי קליטת העלייה חסרת התקדים, הקיטוב החריף בשמאל בין תומכי ברית־המועצות לפרגמטיים, פרשות אלטלנה והשילומים מגרמניה, הפערים בתחום הדתי ומשבר החינוך, וההתנקשות בשר התחבורה דוד פנקס. ברקע כל אלה עומדת מנהיגותו המנווטת של דוד בן־גוריון. כבר בפרק זה מתחיל נבון לפתח את התזה המרכזית שלו, כאשר הוא מציין שהמדינה התפתחה ושגשגה בניגוד לכל תחזיות ההתפוררות לאחר הקמתה.
הפרק "השסע מתפרץ" מתאר את עלייתן של שלוש קבוצות שנמצאו מחוץ למעגל ההגמוני של מפא"י: עליית המזרחים במהפך בבחירות, עליית גוש אמונים בציונות הדתית, ועליית החרדים במישור הפוליטי. זהו "עידן העימותים", שניכרת בו התרחקות החילונים לכיוון הליברלי המערבי ותחושות הייאוש משלטון הימין והדתיים, באופן שמזכיר מאוד את אווירת המחאה העכשווית.
הטיעון המרכזי של נבון הוא שלעומת הקיטוב של שנות התשעים, המצב השתנה דרמטית בדור השלישי, שמתאפיין בתהליכי התקרבות והתגבשות. בפרק שכותרתו "מרכז הכובד הישראלי החדש", מודגם הטיעון הזה באמצעות תופעות כגון יחסו החיובי של יאיר לפיד למסורת בהשוואה לאביו טומי לפיד, יו"ר מפלגת שינוי; פריחתה של המוזיקה היהודית; העלייה במספר המסעדות הכשרות; גילויי האבל על הרב חיים קניבסקי מחוץ לחברה החרדית; תופעת המכינות הקדם־צבאיות ועוד.
המחנות הנבדלים מן העבר, שקווי התיחום ביניהם היו ברורים יחסית, הפכו לרצף מגוון של שילובים. המחלוקות הן בין הקצוות, כאשר הפיזור על הרצף אינו אחיד ורוב הישראלים נמצאים במרכז. מרכז הכובד יצר הכרעה: הוא בחר בלאומיות ולא באוניברסליות, במסורתיות ולא בחילוניות רדיקלית, ובמידה רבה בליברליות מתירנית ולא בשמרנות חברתית, אם כי לדעת המחבר, "הלאומיות והמסורתיות של הישראלים מרסנות את המתירנות שלהם".
בהקשר זה נשען נבון על מחקרם של שמואל רוזנר וקמיל פוקס, "יהדות ישראלית: דיוקן של מהפכה תרבותית", שהנתונים שעולים ממנו תומכים בטיעונו המרכזי: שלוש קבוצות מיעוט בישראל מאופיינות בזיקה נמוכה ללאומיות או למסורתיות או לשתיהן, ויחדיו הן מהוות פחות ממחצית היהודים במדינה. אולם הקבוצה הגדולה, 55%, מורכבת מ"יהודים ישראלים", המתאפיינים בזיקה חזקה הן ללאומיות הן למסורתיות. יודגש כי במדד הפלורליזם המעודכן לימינו ממש, אותם חוקרים מאששים עוד יותר את התזה הזו תחת הכותרת "רוצים דמוקרטית, וגם יהודית" (מדד הפלורליזם 2023 של המכון למדיניות העם היהודי). נתונים דומים עולים גם ממחקרים אחרים, כגון זה של מיכל שמיר, שכותרתו היא "נפלתם על העם הלא נכון: הישראלים הרבה יותר דמוקרטים ממה שאתם חושבים".
נרקיסיזם של הבדלים קטנים
שני ניסים עומדים ביסוד תהליכי ההתגבשות, ואותם מציג נבון בפרקים הרביעי והחמישי. פרק ד' מתמקד ב"נס המפתיע של המסורתיות". תוך שימוש בצמד המושגים הידוע "ברית גורל" ו"ברית ייעוד", הוא טוען כי "המסורתיים מתמסרים בכל ליבם לברית הגורל, לממד הזהות, בלי להתחייב בהכרח לברית הייעוד, לממד הבחירה".
יש להעיר שהייחוס של ממד הזהות רק לברית הגורל אינו מובן כל כך, שהרי גם ברית הייעוד, שעניינה בבחירה לשמור מצוות, היא ביטוי מובהק לזהות. הניסיון של נבון להבחין בין מסורתיים לדתיים מתרחק מהטיעון שלו עצמו, שלפיו מדובר הרבה יותר ברצף מאשר בחלוקה ברורה. בכל מקרה, הפיכת המסורתיות למיינסטרים הישראלי היא נס בעיניו, שהרי "בכל העולם המערבי, הזהות מתפוגגת והאמונה הדתית דועכת". עם זאת, "רבים מעדיפים להמשיג את זיקתם למסורת באופן לאומי ולא דתי". נבון מדגיש שהוא עצמו דתי ולכן שונה מאותו מרכז כובד, ולמרות זאת הוא מסיים באמירה חיובית חד־משמעית: "גורם הגיבוש שלנו הוא המסורתיים". הפרק הבא, "הנס המפתיע של הילדים", מוקדש לנס השני שמייחד את ישראל בעיני המחבר, תוך תיאור שקיעתה של אירופה ולמעשה של רוב העולם המערבי.
בהתייחסו לגורמים להתגבשות המתוארת, מציג נבון כמה אפשרויות: הגורם האחד הוא קריסת תהליך השלום ואובדן האמון של הישראלים בסיכוי לשלום או בהצלחתם של צעדים חד־צדדיים. הישראלים הכירו בכך שהסכסוך עם הפלסטינים איננו נסוב רק על טריטוריה ואינטרסים, אלא מבטא עימות בין זהויות. התברר שזהויות לאומיות הן חשובות, ואוניברסליות איננה יכולה להחליפן. בעקבות זאת, "ישראלים רבים ניסחו מחדש את המקום המרכזי של הזהות הלאומית בחייהם".
הגורם השני נוגע לממד הזמן שעבר מאז העליות הגדולות. כאן מציג נבון פרשנות מרתקת על הביטוי משיר המעלות, "שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב". האפיקים הללו אכן ייחודיים לנגב, כאשר מאות ואלפי יובלים קטנים מתנקזים לשיטפון אחד גדול. כך השבות של עם ישראל מורכבת מאינספור יובלים, שהופכים בבת אחת לשיטפון גדול.
אז למה אנחנו רבים? בפרק שהשאלה הזו מופיעה בכותרתו מציע נבון תשובה אפשרית אחת הנשענת על הגישה של פרויד בדבר "נרקיסיזם של הבדלים קטנים". דווקא קבוצות קרובות מתקוטטות, זאת מכיוון שכך מסופק יצר התוקפנות באופן בלתי מזיק יחסית. הקבוצה מתאהבת בתכונותיה שלה, וכל הבדל קטן או שינוי מעוררים את יצר התוקפנות ומביאים לוויכוחים, לעיתים קשים מאוד. הסבר נוסף נשען על משנתו של הסוציולוג פייר בורדייה ואחרים דוגמת האנתרופולוג רנה ז'יראר, הרואים בחידוד הבדלים קטנים ובוויכוחים סביבם תהליך של עיצוב וכינון זהות. ההבדלים חשובים ליצירת גבולות הקבוצה, שהרי דווקא הקרובים לנו מטשטשים את הגבולות ולכן גם הבדלים קטנים הופכים חשובים.
ואכן, בשדה המחקר מוצגת החרדה הנובעת ממצב של גבוליות, אותו תחום שבו מופיעות זו לצד זו נורמטיביות וסטייה. דוגמה לכך אפשר לראות בזרמים ביהדות, כפי שמראה אבינועם רוזנק במאמרו "גבוליות וסטייה באורתודוקסיה: פסיקה קונסרבטיבית ואורתודוקסיה פוסט־מודרנית". לטענת נבון, ההבדלים בין הקבוצות בישראל אינם קטנים, אבל המגמה הכללית היא שהם "הולכים וקטנים" ולכן "יכול להיות שדי בזה כדי לגרום לנו לריב ביתר שאת".
התקשורת והסרבנים
נבון מודה שהספר היה אמור לרדת לדפוס לקראת יום העצמאות ה־75. אך כאשר בחוץ משתוללת המחאה נגד הרפורמה המשפטית, התזה נראתה פתאום "כלעג לרש". לפיכך, הוא מספר, "עצרתי את הדפסת הספר, ובמקביל ישבתי לקרוא מה כותבים המוחים ולשוחח עם חלק מראשיהם".
למתח החברתי הכרוך בהתקרבות, שעומד בלב התזה, מוסיף נבון כמה מרכיבים שהביאו לעימות הנוכחי: משבר פוליטי מתמשך של חמש מערכות בחירות רצופות, שמטבען מחדדות פערים; אישיותו הכריזמטית של בנימין נתניהו המושכת הערצה מצד אחד ושנאה מצד שני; קריסת השמאל בבחירות 2022; הקמת ממשלה ימנית שהחרדים בה דומיננטיים מאי־פעם; עליית הדומיננטיות החרדית והחרד"לית והיעדר ייצוג לדתיות מתונה; התודעה הדמוגרפית בדבר עליית החרדים והדתיים; וירידה באיום הביטחוני, שתמיד היה גורם חשוב בשימור הלכידות. אכן, אין ספק שהרשימה הזו, במינונים שונים, תככב בכל מחקר על מחאת 2023.
אולם אם נחזור לתזה המרכזית, נבון איננו מתייחס להתפתחויות קריטיות העלולות לכרסם, וייתכן שכבר מכרסמות, בתהליכי ההתגבשות שהוא מתאר. דוגמה לכך היא השפעת הרשתות החברתיות ואמצעי התקשורת. בתנאי תחרות מסחרית קשה, ועם הטיות אידאולוגיות, התקשורת לגווניה הופכת לגורם רב עוצמה, המעצים ומחריף לאין שיעור את תחושות העימות, גם כאשר המציאות מתונה בהרבה.
בהשוואה קצרה בין המחאה הנוכחית למחאה נגד ממשלת לפיד־בנט, נוטה נבון לערוך איזון בין הצדדים: "שני הצדדים נקטו באופן עקבי ביטויים חריפים מאין כמותם, כאילו היו בעיצומה של מלחמת בני האור בבני החושך". יש להטיל ספק רב בקיומו של האיזון המתואר. ישנם כמה דברים שנבון לא נוגע בהם כלל בהקשר של המחאה הנוכחית: איומי הסרבנות והנכונות לפגוע בכשירות של צה"ל כדי להשיג מטרה פוליטית, הזמנת לחצים סמויים ומפורשים מגורמים בינלאומיים, קריאות למשיכת השקעות כספים, ועוד צעדים אנטי־ממלכתיים מובהקים. אלה מערערים על התיאור המאוזן, ומעוררים ספקות בשאלה אם אנו בעימות דומה לכל שאר העימותים עד היום.
הספר, כאמור, אופטימי, ונבון מציג את הדרכים שבהן יש להמשיך וללכת בכיוון החיובי. "הוויתור העיקרי צריך להיות במקום עמוק… לוותר על הרגל החשיבה של 'אנחנו והם', על חלוקת עם ישראל לבני אור ולבני חושך". בהבחנה לא מקובלת ומאוד מעניינת קובע נבון כי "כולנו נצטרך להחליף את החשיבה המגזרית בחשיבה שבטית: לא מגזרים אנוכיים, הנאבקים זה בזה על שליטה ומשאבים, אלא שבטים, שצמחו מגזע אחד… השבט כמתווך בין היחיד לבין זהות יהודית ישראלית משותפת". הוא חוזר לתזת ההתגבשות וקובע כי "עלינו להתעקש לזכור גם את התהליכים החיוביים שמתחוללים בישראל" מכיוון ש"המאבקים בינינו אינם בין בני האור לבני החושך, כי כולנו בני אפור". במציאות הנוכחית נותר לקוות ולהאמין, כמו הרב נבון, שיש בסיס לתקווה בדבר עתיד טוב יותר.
