ספרי יובל וספרי זיכרון ברייה משונה הם בעולמה של ספרות. הראשונים נועדו דרך כלל לעשות נחת רוח לבעל היובל. לצד מאמרים שכותבים לכבודו מוקיריו ומכריו, הם כוללים פעמים פרקים שלמים בעניין "איזהו מקומם של שבחים" (או כלשונו היפה של אחד מה"מיובָּלִים", בעלי יובל אלה, שקרא על עצמו "כצאן לשבח יוּבָל"), רוויים בדברי שבח והלל, שלא לומר חנופה, ונעדרים כל חוש ביקורת ופרופורציה. האחרונים, ספרי הזיכרון, הם מסוג דומה אך שונה; "נמענם", בעל היובל, כבר אינו בין החיים, ולפיכך נמנעים ממנו התענוג וההנאה שבקריאת דברים שנכתבו לשמו ולכבודו. יש בהם אפוא מידת "חסד של אמת", שכדברי חכמים הראשונים הוא "חסד שעושים עם המתים כשאינו מצפה לקבל שכר".
לכאורה, הספר שלפנינו נמנה עם האחרונים, ספרי הזיכרון. ועדיין, ספר זה קובע ברכה חשובה לעצמו: בשמו, בתוכנו, בצורתו וביוצריו. דומני שאין עוד ספר זיכרון בעולם ששמו הוא "השיעור של יוסקה". כך, ללא תארים וללא שם משפחה. "יוסקה", הא ותו לא. אכן, כל מי שהכיר את יוסף (יוסקה) אחיטוב (2012-1933), יודע אל נכון ששם זה מבטא את מהותו. למרות היותו מחנך דגול, שהעמיד במשך עשרות רבות של שנים תלמידים הרבה, מאות ואלפים במספרם (בבית הספר המשותף של הקיבוץ הדתי בקבוצת יבנה, בקיבוצו עין־צורים ובישיבת הקיבוץ הדתי ששכנה בה, בפורומים רבים אחרים ובמאמריו רצופי החוכמה והדעת, מעוררי המחשבה); למרות היותו תלמיד חכם מופלג שתאוות הידע והלימוד שלו לא ידעה שבעה; למרות היותו אחד מעמודי התווך, באומר ובמעשה, של אידיאולוגיית "תורה ועבודה" בכלל והקיבוץ הדתי בפרט – היה האיש ונותר כל ימיו "יוסקה", ככה סתם. פשוט. ללא תארים, חף מגינונים, בחינת גדול מרבן שמו. גם כשהילך כדרכו, בקודש ובחול, בסנדלים ובחולצה קצרת שרוולים, כמנהג הקיבוץ הדתי, שָבָה יוסקה את נפש כל מכריו ומוקיריו הרבים בידע שלו, באמפתיה שהקרין לכל אדם, קטן כגדול, ובחיוכו כובש הלב.
יוסקה אחיטוב (גוטפריד) נולד בגרמניה ועלה עם משפחתו בשנת 1935 לחולון, שם התגוררה המשפחה בצריף עץ שבנה אביהם במו ידיו (אחיו הגדול של יוסקה, אברהם אחיטוב, היה לימים ראש השב"כ). למרות רקעו הדתי הוא למד בבית חינוך לילדי עובדים של מפא"י(!), בבית ספר של הזרם הכללי, בתלמוד תורה בבת־ים ובישיבת "קול תורה" בירושלים. יש לשער שגיוון בלתי מצוי זה של המוסדות שבהם התחנך, הותיר את רושמו על משנתו והגותו המכילה והסובלנית, מאירת הפנים לכל אדם.
שברים אינסופיים
כאמור, לבד משמו ניכר הספר שלפנינו גם בתוכנו המיוחד וגם בסגנונו ובעיצובו המוקפד, מלבר ומלגו. ככותרת המשנה שלו, "תלמידים ממשיכים את תורתו", באו בספר, זה לצד זה, רשמי זיכרונות של תלמידיו, עמיתיו בני התנועה הקיבוצית, וחבריו לפעילות הענפה בנושא ההתחדשות היהודית והמעורבות החברתית (בהם מוקי צור, שי זרחי ושרה עברון) ולשליחויות העלומות של "נתיב" מעבר למסך הברזל (בהם שמעון גרילוס, זאב וודקה ויעקב רואי).
לצידם באו מאמרים עיוניים מלומדים של תלמידות ותלמידי חכמים וחוקרים מדופלמים (ובהם: רבקה לוביץ, חן שריג, שרגא בר־און, לאה שקדיאל, בני לאו, יואל קרצ'מר־רזיאל, הרב שג"ר, עמית קולא, דוד ביגמן, אביה הכהן, חזי כהן, תמר ביאלה, גילי זיוון, אריאל פיקאר, יהודה מירסקי, תמר רוס, דב שוורץ ואבי שגיא) שהמכנה המשותף לכולם הוא היותם רעיו ועמיתיו של יוסקה בישיבת הקיבוץ הדתי, במרכז הרצוג ובמכון הרטמן.
לצד הגמרא שהורה במשך עשרות שנים לבנות ובני הקיבוץ הדתי, עסק יוסקה גם בהוראת המתמטיקה. כפי שמצוין בספר שוב ושוב, בעניין זה הוא קיים למהדרין את מאמרו של האדמו"ר מלובאוויטש: "ליהודי אסור להתייאש ואסור להתייאש מאף יהודי". אף ששני מקצועות אלה נחשבים מקצועות קשים, שלא לומר שנואים על מקצת התלמידים, יוסקה לא ויתר. בסבלנות אין קץ היה עובר מתלמיד לתלמיד, מסביר לו באורך רוח את החומר הנלמד, משיב על שאלותיו ורוכש את ליבו. מאמרו של אחד התלמידים, אודי נחליאל, הנושא את הכותרת "שברים אינסופיים לאסטרונום החובב", רצוף כולו נוסחאות, תרגילים ומפות כוכבים המובנים רק ליודעי חמ"א, חוכמת המתמטיקה והאסטרונומיה, ומציב יד ושם ראויים לפן לא מוכר זה בדרכו של המחנך יוסקה.
מאמרים אחרים חושפים פנים אחרות, לעיתים אינטימיות, באישיותו של יוסקה. כך למשל מאמרו של יוסי זיו, "אוהב אלוקים, אדם וספר", מתאר את יוסקה הספרן, שבהתנדבות מלאה מעשיר את ספריית הקיבוץ ועומד על כך שתהא פתוחה לכול ובכל שעות היממה (למרות החשש שמא חלק מהספרים יילקחו ב"משיכה" ולא יושבו למקומם). מאמריהם של יאיר היזמי ונועם אורן חושפים את הדתיות ה"בלתי אשלייתית" שלו – מונח שטבע אליעזר גולדמן, מהוגי הדעות החשובים של הקיבוץ הדתי.
מאומצים קבועים ומאומצים לרגע
על כל אלה נוספו דברי בני המשפחה, ששבו והצביעו, כל אחת ואחד בדרכו וסגנונו, על מקומו המרכזי של לימוד התורה המשותף, אף הוא בעל ייחוד משלו, גם בבית אחיטוב פנימה. דוגמה לכך עשוי ללמד הפרק היפה "פרקי אבות ואימהות(!)", שכתבו בצוותא ילדי אחיטוב, כשכל אחד מהם מוסיף לו נופך מיוחד משלו. כך, למשל, מתארת בתו הדס (שערכה את הספר בטוב טעם ודעת) את שעת רעווא דרעווין, בעת הסעודה השלישית בשבת, הפעם היחידה שבה הסבו בני המשפחה לאכול בביתם שלהם (בשאר הזמן אכלו בחדר האוכל הקיבוצי המשותף). לצד בני המשפחה נאספו לבית גם השכנים, ה"מאומצים הקבועים" מחברת הנוער והנח"ל וה"מאומצים לרגע" שהגיעו באותה שבת מהאולפן. לאחר זמירות השבת שהושרו בהתרוממות רוח (לרבות הזיופים), החל הלימוד המשותף שכל אחד מהנוכחים נטל בו חלק. על כולם ניצח יוסקה ביד אמן, כשמדי פעם רץ לספרייתו כדי לשלוף ממנה עוד מקור מעניין או פירוש מקורי לחומר הנלמד.
בהקשר זה מציין בנו רונן את שתי המשניות הסמוכות במסכת אבות, שמביאות מדבריהם של חכמים בשם יוסי: באחת, מורה יוסי בן יועזר: "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והווי מתאבק באבק רגליהם והווי שותה בצמא את דבריהם"; בשנייה מנחה יוסי בן יוחנן: "יהי ביתך פתוח לרווחה".
במשנה הראשונה מציב יוסי בן יועזר איש צרדה את לימוד התורה כערך עליון, וקורא להפוך את הבית הפרטי לבית מדרש. הוא מציג שני אופני לימוד מהחכמים: הדגם האחד, מתאבק בעפר, מציע קרבה פיזית לחכמים ולדבריהם; הדגם השני, שותה בצמא, מבטא הפנמה של דבריהם, שנספגים בנפש הלומד כמים הנספגים בגופו של אדם צמא. דגם זה עשוי להתפרש גם כמתייחס ללימוד מרחוק, מתוך כתבי החכמים ולא מפיהם ממש, נושא שיוסקה עצמו ייחד לו פרק מרתק בספרו "על גבול התמורה" (1995), בעקבות מאמר חכמים "מפי ספרים ולא מפי סופרים". במשנה השנייה מציב יוסי בן יוחנן איש ירושלים בראש הסולם את גמילות החסדים, וקורא לקבלה של כל בני האדם, ובמיוחד העניים והאומללים – ולא רק החכמים שבהם – אל תוך הבית.
רונן מציין שבאישיותו של אביו נתמזגו שני הדגמים של שני ה"יוסי". ביתו היה בית ועד לחכמים פיזיים וגם בית מלא ספרים שהכילו את דברי החכמים, ולימודו המתמיד הפך את המקום לבית מדרש חי, פעיל ותוסס; ולצד זאת היה הבית פתוח תמיד לרווחה ל"עניים" ושאינם עניים, לנשים וגברים, חכמים והדיוטות. בהקשר זה ראוי להזכיר את יפה, רעייתו ונוות ביתו של יוסקה, שהייתה לו בת לוויה נאמנה במשך עשרות רבות של שנים, למן היכרותם בסניף בני עקיבא בפתח־תקווה ועד אחרית ימיהם. גם דמותה המופלאה עולה מתוך פרקים שונים בספר, במיוחד בפרק היפהפה והרגיש "שיעור באהבה", ובו דברים שכתב יוסקה לכבודה ובהם נתן דרור, ביד אמן רגישה ואוהבת, למה שתיאר "תולדות קיצור אהבתנו".
מתח בין רבנות לריבונות
במאמר יפה שכותרתו "פרצה בגדר ולא פריצת הגדר", הנאה לשמו ונאה לדרך הילוכו של יוסקה בנתיבות ההלכה, מציג הרב בני לאו את מה שהוא מכנה "פרצות בגדר ההלכה כפתח להתחדשותה". הוא מתאר את השניות שחש יוסקה ביחס ללימודי הרבנות ולסמכותו הבלעדית של הרב בעולם ההלכה, או מה שהוא מכנה המתח שבין "הרבנות והריבונות". מצד אחד, ההלכה אכן הייתה חלק גדול מעולמו של יוסקה, שאהב לשקוע ולצלול אל מי לימוד סוגיותיה השונות; ובה בעת, מצד שני, היחס לרבנים כמקור סמכות בקהילה לא היה לגמרי לרוחו, שכן הוא דגל בחופש דעות, בדמוקרטיה מלאה בעולם הדעת והרוח, ובשוויון מעמד גם ביחס לסמכות ההלכתית.
הרב לאו מצביע על ה"פרצות" בתוך המסגרת ההלכתית, שמאפשרות לחכם ההלכה (בתנאי שהוא חכם דַיוֹ) להציע פתרונות הולמים לשאלות השעה, בתוך מסגרת ההלכה ולא חוצה לה. לפי מסורת חכמים, כך נהג כבר "החכם באדם" שלמה המלך, כש"תיקן עירובין" ואִפשר טלטול בשבת; כך נהגו חז"ל כשדרשו את האיסור החמור "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" ופירשו אותו בפרשנות יוצרת (מאוד), "מואבי ולא מואביה", ובכך הכשירו את רות המואבייה, אִמָה של מלכות, לבוא בקהל ישראל; כך נהג הלל הזקן כשאִפשר באמצעות הפרוזבול את המשך עסקי ההלוואות; וכך נהגו חכמי הלכה בדורות מאוחרים יותר כשיצרו את היתר המכירה בשביעית ואת מנגנוני ה"גרמא" למיניהם, שאפשרו עבודה חקלאית בשנת השמיטה ועשיית פעולות חיוניות בשבת. כבן ממשיך למסורת זו, מתאר הרב לאו כיצד נפתרה בעיית ההפסד המרובה בהפרשת תרומות ומעשרות בהיקפים עצומים בשדות הגזר של קיבוץ סעד (כדי להימנע מ"ספוילר" לא אפרט כאן את הפתרון ההלכתי המקורי שנמצא לכך).
פרופ' אבי שגיא, עמיתו של יוסקה במכון הרטמן ובן בית ותיק בקיבוצו עין־צורים, ציין במאמרו שעם פטירתו "נגדעו שורשי קיום לא רק של אדם יחיד, אלא גם אופני קיום יהודיים וציוניים־דתיים ייחודיים. משהו עמוק נעלם מהוויית היחיד". יש לקוות שאווירת ייאוש פסימית זו משקפת נקודת מבט זמנית, אך לא קבועה. רבים מפרקי הספר שלפנינו, פרי יצירת תלמידיו של יוסקה, מלמדים שהעץ לא נגדע לחלוטין; אפשר ששורשיו נתייבשו מעט ושחלק מעליו קמלו, אך עדיין נותרה בו חיות ולחלוחית שעשויות לשמש כר פורה לצמיחה מחודשת, ללבלוב ומתן פירות מתוקים ומבורכים, פירות שאנו כה זקוקים להם בימינו, ולימינו.
