על דעיכתה של מרכזיות הספר בתרבות ימינו לעומת מעמדה בעבר יכולות אולי להעיד העובדות הבאות, שממרחק השנים נשמעות מופרכות: בינואר 1857 הועמדו לדין הסופר גוסטב פלובר, המו"ל שלו והדַפס, באשמת פגיעה בדת ובמוסר הציבור. התובעת הייתה ממשלת צרפת, והעילה הייתה פרסומו של הרומן "מאדאם בובארי" שבמרכז עלילתו אישה נשואה המנהלת רומן מחוץ לנישואין כדי להימלט משממון חייה. הרומן פורסם תחילה בהמשכים מאוקטובר ועד דצמבר 1856 בעיתון היומי "La Revue de Paris", והמשפט הסעיר את צרפת כולה.
מסמך הטענות נגד פלובר, שהשתרע על פני כארבעים עמודים, הבחין בין יכולותיו הספרותיות המובהקות של פלובר ובין הספר שהייתה בו פגיעה בטוהר המידות. הפיצול הזה סָדק את הזיהוי והחפיפה שהיו מקובלים עד אז בין אישיותו של הסופר ובין מושא כתיבתו, ועל כן יש מי שרואים בכתב התביעה ביקורת ספרות של ממש. כתב ההגנה של פלובר התפרס על פני שבעים עמודים, וגם הוא שטח ניתוח מדוקדק ומבריק של העלילה והוביל לזיכויו של פלובר. עם הזיכוי הפך הספר לרב מכר וקיבע את מעמדו של פלובר כסופר ריאליסט פורץ דרך, וגם סלל את הדרך ל"מהפכה הפלובריאנית" בספרות המודרנית ולרומנים רבים שנכתבו בעקבותיו ברחבי העולם.
האם גם בימינו יכול היה להתנהל משפט ציבורי סוער בגין ספר? האם עורכי דין בזמננו היו כותבים ניתוח ספרותי מרתק על רומן, מנסים להצדיק את פרסומו ולשכנע את בית המשפט בערכו האמנותי? קשה להאמין.
בין דפיו של "החינוך הסנטימנטלי" מצאתי רמז להתייחסות משעשעת לשערוריית מאדאם בובארי, רמז שעשוי להעיד על תגובתו המרירה והסרקסטית של פלובר לפרשה. בשיחה בין שני חבריו של הגיבור, השניים מלהגים בציניות על הגבלת חופש הביטוי ועל עיתון שהועמד לדין בגין פרסום רומן בהמשכים "(דלוריה) הוציא פנקס וקרא: 'מאז כינונה של הטובה ברפובליקות חווינו אלף מאתיים עשרים ותשעה משפטים נגד העיתונות, וכתוצאה מהם נידונו הכותבים לשלושת אלפים מאה ארבעים ואחת שנות מאסר, ונקנסו בסכום הפעוט של עשרה מיליון וחמש מאות פרנק. חמוד. לא?' כולם גיחכו במרירות. פרדריק, נסער כמו האחרים המשיך: 'הדמוקרטיה בדרכי שלום' עומד לדין על פרסום רומן בהמשכים ששמו 'חלקן של הנשים'".
צרפת בוערת מול עיניו
"החינוך הסנטימנטלי" יצא לאור בשנת 1869, שלוש־עשרה שנה לאחר פרסומו של "מאדאם בובארי". בבניית דמותו של גיבורו, פרדריק מורו, השתמש פלובר בכמה פרטים מחייו ובזיכרונות מילדותו. כך למשל, מורו זכה לירושה נדיבה ולא נאלץ להשתכר למחייתו, ממש כמו המחבר, שאובחן בילדותו כחולה אפילפסיה וקיבל מאביו (רופא שהתעשר מספסרות בקרקעות) אישור לנוח בבית ולא להתרגז יתר על המידה. אלא שהאב לא הביא בחשבון שבנו יהפוך לסופר השוקד על ליטושו המושלם של כל קטע ועשוי לעמול שבוע שלם על כתיבת עמוד אחד, הרגלים שבוודאי מתחו את עצביו. פלובר, כמו מורו, נותר רווק ללא ילדים.
הדמיון הוא לא רק בין הסופר לגיבורו, אלא גם בין דמותה של בובארי לדמותו של מורו; דמיון המחזק את הרעיון שחולשות אנושיות, כמו רומנטיוּת וסנטימנטליות, הן אוניברסליות ולא מגדריות. לא רק מאדאם בובארי איבדה את ראשה וריסקה את חייה ואת חיי משפחתה בסחרחרת תשוקותיה, אלא גם פרדריק מורו, האנטי־גיבור של "החינוך הסנטימנטלי", בחור צעיר טוב לב, תמים ולעיתים שוטה, שהרס את חייו במו ידיו, חירב את עתידו ודרדר את מעמדו החברתי בשל אהבה חסרת סיכוי לאישה נשואה. גם בובארי וגם מורו הם גיבורים טרגיים, אך בעוד מורו נשאר עם הכנסה שנתית קבועה של זעיר־בורגני שאפשרה לו להמשיך בחייו – חובותיה הכלכליים, עיקול נכסיה והפניית הגב מצד קרוביה לא השאירו למאדאם בובארי ברירה אלא לשים קץ לחייה.
במרכז העלילה ניצבת אפוא אהבה בלתי ממומשת. כבר בפתח הרומן מתאהב מורו בגברת ארנו, אישה יפה, אימהית ונשואה. כדי להתקרב אליה ולזכות בליבה הוא נוקט אסטרטגיה ידועה: מגשש את דרכו למעגלי החיים שלה, משנה את אורחותיו כדי להימצא בחברתה, ואף מתיידד עם בעלה, סוחר אמנות כושל והפכפך, ומתחיל להתרועע בחברתו. ארנו משתמש במסירותו ובלהט רגשותיו של מורו כלפי אשתו, לווה ממנו כספים להצלת עסקיו השוקעים ומנצל אותו לטובות הנאה שונות.
אישיותו הפסיבית של מורו גורמת לו להיגרר לסיטואציות שבהן הוא מוּבל בידי אחרים, מבלי לזהות את האינטרסים הערמומיים העומדים מאחורי הפצרותיהם. כך למשל, הוא מוצא עצמו מועמד למפלגה פוליטית רק משום שחברו חפץ בהשפעה ציבורית, ומידרדר לכמה פרשיות אהבה מפוקפקות. באופן כללי, מורו אינו טיפוס מוצלח במיוחד: בלימודיו לא עשה חיל, לאימו האלמנה לא סייע במיוחד, הקריירה שלו דשדשה, וכל חייו נסובים סביב אהבתו הנכזבת לגברת ארנו. תודעתו הפוליטית מחוקה, ורוב הזמן הוא נותר אדיש לצרפת הבוערת מול עיניו.
מסרב לממש את הפנטזיה
הרומן מתרחש בשנות הארבעים של המאה ה־19, עשור שבו עברה צרפת טלטלות פוליטיות, מהפכות, פרשיות שחיתות, הפגנות, אלימות משטרתית, התקוממויות עממיות, ונדליזם וטבח אזרחים. חשיבותו של הרומן צפונה בכך שהוא ממחיש כיצד הזעזוע בספירה הציבורית מחלחל גם לספירות הפרטיות ביותר, וכיצד אפילו הגרעין המשפחתי המצומצם הופך לזירת מאבק מושחתת שבה מתרחשים ביזה, בגידה, התקוממות וחולי.
לקראת סוף הרומן, הצביעות, הזיוף והשחיתות המוסרית עולים על גדותיהם ובאים לידי ביטוי גם בנפשו של מורו. האהבה העזה שהוא חש לגברת ארנו מומרת בתשוקות זולות וחולפות לנשים אחרות. אידיאל האהבה מצטמצם לתשוקת בשרים רגעית. ניצחונו של החומר על הרוח מומחש בסצנה שבה ביתה וחפציה האישיים של אהובתו מוצאים למכירה בידי ההוצאה לפועל. ידיהן המקנאות של מאהבותיו האחרות חומדות ובוזזות את חפציה. עבור מורו מדובר בלא פחות מאשר ברצח שלה: "חלוקתם של שרידים אלה, שחזר וראה בהם במעורפל את צורת אבריה, הייתה בעיניו מעשה זוועה, כאילו צפה בעורבים משסעים לגזרים את גווייתה".
"החינוך הסנטימנטלי" נחשב לרומן חניכה, שהרי הוא מציג את סיפור התבגרותו של איש צעיר. שני הפרקים האחרונים מסופרים ממרחק הזמן, כשמורו בן ארבעים, מפוכח מאהבתו. בפגישה מאוחרת גברת ארנו מציעה לו את אהבתה, אך מורו מסרב להנחית את פנטזיית תאוותו לגובה המציאות, ונותר כלוא בתשוקותיו המדומיינות שהפכו בחלוף הזמן לזיכרונות סנטימנטליים.
ברומן הזה אין אהבה שאינה תלויה בדבר. כמעט כל אהבה המוצגת בספר היא אהבה מותנית, שלבסוף מוכתמת. גם החברות בין שני הסטודנטים מורו ודלוריה, שבתחילת הרומן תוארה כרעות אמיתית, הושחרה בדרך בשל צרות עין ותאוות בצע של השניים. כל מערכת יחסים אחרת המוצגת ברומן, כולל רומנים מחוץ לנישואים, היא בראש ובראשונה הסכם כלכלי שתנאיו ידועים לצדדים, אך אינם מבטיחים את קיומו.
ספרות דמוקרטית
חוקר הספרות הרוסי בחטין טען שז'אנר הרומן הוא הדמוקרטי ביותר מבין סוגות הספרות. לטענתו, ריבוי הקולות המובעים בדיאלוגים משקף חברה הטרוגנית, כזו שיש בה מגוון דעות, השקפות ואידאולוגיות. הדיאלוגים ברומן שלפנינו משקפים את הפערים והמחלוקות בין תומכי הרפובליקה ובין מצדדי המונרכיה, ומקופלת בהם עדות היסטורית על התקופה. שיחות היום־יום של הדמויות משקפות דיוקנאות של אנשים ממעמדות שונים המחזיקים בסולמות ערכים מגוונים. לא פחות מכך חשוב המבט של מספר כול־יודע, המצליח לקלוט מפרספקטיבה רחבה את מחיר הדמים הנורא שגבתה הסערה הפוליטית מאזרחי צרפת.
"הם היו שם, תשע מאות איש, מצופפים בערבוביה בתוך הזוהמה, שחורים מאבק שריפה ומדם קרוש, רועדים מקדחת, צועקים בחמת זעם; ולא פינו משם את אלה שמתו בינתיים בין האחרים. לעיתים, כשנשמע רעש פיצוץ פתאומי, חשבו שעומדים להוציא להורג את כולם; אז היו מסתערים על הקירות, ומיד שבים ונופלים תחתיהם כה מטושטשים מרוב סבל, עד שנדמה להם שהם שרויים בחלום בלהות, בהזיה עגומה".
גם לאחר שקיעת קרנו של הסגנון הריאליסטי בספרות, שמר פלובר על מעמד בלתי מעורער של סופר מוכשר בעל ראייה חודרת, שהצליח להעמיד דיוקנאות וסיטואציות אנושיות מורכבות. ב"החינוך הסנטימנטלי" בא לידי ביטוי גם הומור חכם וציני הנשזר בתיאורי הדמויות, בסצנות שלמות (כמו הסצנה הגרוטסקית של הדו־קרב) וגם במשפטים שנמסרים כדרך אגב ומעלים גיחוך על מניירות והתנהגויות אנושיות ידועות. למשל: "פרדריק תירץ את היעדרו בהליך משפטי ממושך, במצב בריאותה של אמו, ואת העניין הזה הדגיש באריכות כדי להישמע מעניין…". דווקא הערות כאלו הופכות את מורו לנבוך ואנושי, מי שכה חפץ להרשים, ועל כן קל להזדהות איתו ועם חולשותיו.
תרגומו הנפלא של משה רון וגם ההערות המאירות מסייעים מאוד להבין את ההתרחשויות ההיסטוריות, שבלא הכרתן הבנת העלילה איננה שלמה. העבודה היסודית והמעמיקה מצביעה על תחקיר רציני ועל תרגום קולח הצועד ברוח הזמן. עמוד אחד שבו פטריוט ספרדי מברצלונה נושא נאום פוליטי שלם בספרדית נשאר לא מתורגם לעברית, וחבל שפענוחו נשמר ליודעי השפה בלבד.
פתחתי את הרשימה בשאלה אם ספר היה יכול לעורר היום פולמוס משפטי. שאלה נוספת היא האם סוגת הרומן עב הכרס וגדוש פרטי הפרטים, המתישים לעיתים מרוב דקדקנות, עדיין רלוונטית בתקופתנו מהירת הריגושים? בעיניי כן. דווקא ההשהיה הזאת היא הריאליזם במיטבו. העלילה נמסרת טיפין טיפין ובקצב איטי בתוך רקע תפאורתי עצום. וממש כמו בחיים, צריך לדלות באורך רוח את הרגעים היקרים והמשמעותיים מתוך שפע הסתמיות.
