לפעמים כשאני שב הביתה ובתיה שואלת איך עבר היום, אני משיב במילותיו של בילבו בגינס: כמו חמאה שנמרחה על פרוסת לחם גדולה מדי. 50 שנה ימלאו השבת למותו של טולקין, ועדיין קשה למצוא מי שהיטיב כל כך לתאר את מחירי הקדמה הטכנולוגית. או במילותיו שלו, את מחיריה של טבעת העוצמה שמי שמחזיק בה אינו יכול למות אך חייו לא יצמחו ויתעשרו אלא פשוט יימשכו עד שכל דקה תיראה לו כנצח. יצוין שטולקין סלד מהמשל ומהאלגוריה. הוא דחה את הניסיונות לפרש את שר הטבעות כמשל למלחמת העולם השנייה, והבחין בין "אלגוריה" המוכתבת בידי הכותב לבין "תחולה" שנמצאת באחריותו של הקורא. לא נתיימר אפוא להציע פרשנות אלגורית לסיפור, רק להחיל אותה על תחום שהיה קרוב מאוד לליבו של טולקין עצמו, שהרתיעה שלו מפני הטכנולוגיה ופגעיה שזורה לאורך הסיפור כולו.
זו לא רק תוחלת החיים עצמה, שטולקין היה עד לקפיצה הגדולה שלה באירופה במחצית הראשונה של המאה ה־20, ויחד עם הברכה שבה יצרה גם מרחבים חדשים של שעמום וריקנות. אלא גם היכולת לגמוא מרחקים אדירים ולתקשר עם המוני אנשים. יכולת שבמבט ראשון מעשירה וממלאת את החיים לאין שיעור: מספר האינטראקציות הבינאישיות שאדם ממוצע מקיים ביום אחד ברשתות שקול לזה שקיים אדם במאה ה־19 במשך שנה תמימה; וכמות הידע שהוא חשוף לו אינה ניתנת להשוואה, אך במבט שני אותה יכולת נוטלת מהם את הריכוז והאינטימיות ומפזרת אותם על פני תבל.
הברירה היחידה, כך לפי טולקין, היא כילוי של הטבעת, והדרך היחידה לעשות זאת היא להביא אותה אל בטן ההר שבו חושלה. טולקין העיד שאת ההשראה לכך שאב מן השעיר לעזאזל
הטיעון שחוזר על עצמו אינספור פעמים בספר הוא שאת המאבק הזה אי אפשר לנהל. תהא אשר תהא עוצמתו הרוחנית של מי שינסה לשלוט על הטבעת ולרתום את כוחותיה לצרכיו, בסופו של דבר היא תצא כשידה על העליונה. המדיום לעולם יגבר על המסר. גם אם תמלא את הרשת שיעורי תורה וחסד, היא תלך ותרדד אותם עד עפר. ומצד שני, גם התעלמות אינה אופציה. גם אם האֶלפים או ההוביטים יגביהו חומות סביב ארצותיהם וינסו לחיות את חייהם, יום יבוא והזדון יגיע לפתחם. יתפוס אותם לא מוכנים ויכלה אותם.
הברירה היחידה, כך לפי טולקין, היא כילוי של הטבעת, והדרך היחידה לעשות זאת היא להביא אותה אל בטן ההר שבו חושלה. טולקין העיד שאת ההשראה לכך שאב מן השעיר המשתלח למדבר ביום הכיפורים. מהאיש העיתי שלוקח איתו את תמצית הרשע אל ארץ גזירה, ומנתץ אותו בריק אינסופי שמתוכו נוצר. כדי להינצל תצטרך האנושות לבצע בחירה קשה מנשוא, וטולקין לא בטוח שהיא מסוגלת לכך. כאשר פרודו מגיע עם טבעת העוצמה אל הר הגזירה, הוא לא מוצא בו את הכוח להשליך אותה לאש. הוא מגלה שהיא הפכה למרכיב עמוק ויסודי מדי בזהותו, שהוא כבר לא מסוגל לדמיין את עצמו בלעדיה. רק ההופעה הפתאומית של גולום, אותו יצור אומלל שמאות שנות אחיזה בטבעת השחיתו כמעט לחלוטין, מזכירה לפרודו לאן הוא עתיד להגיע אם לא יחתוך כאן ועכשיו את החוטים הקושרים אותו עם הטבעת וישליך אותה יחד עם אחת מאצבעותיו. שבעים שנה אחרי התיאור הזה של טולקין אני לגמרי יכול לחשוב על כמה מן האפליקציות בנייד שאתקשה לחתוך בלי להסיר יחד איתן חלק מן האצבע. ואת מקומו של גולום מחליפים הילדים שלי, להבדיל, שאומרים לי אבא, הטלפון הזה לוקח אותך מאיתנו.
חשוב לטולקין להדגיש שיהיה מחיר לפעולה הזאת. "כזאת יקרה פעמים רבות כאשר נשקפת סכנה לדברים", אומר פרודו כשהוא נפרד מחבריו והולך אל הנמלים האפורים, "מישהו חייב לוותר עליהם, לאבדם, על מנת שהאחרים יוכלו להוסיף ולהחזיק בהם". ויוצרי הסרט החמיצו קצת את הפרק הארוך שמוקדש בספר לתהליך החזרה והתיקון הארוך שמתלווה אליה. את ההבנה שלא די לכרות איבר פגוע. למעשה זה החלק הקל. החלק הקשה הוא להגיע למחלקה השיקומית ארבע פעמים בשבוע ולבנות חיים חדשים בלעדיו. תהליך שמקביל, כך יאמר הרב קוק, לימי חג הסוכות שנועדו לרפא את הטראומה של יום הכיפורים. אבל עוד בטרם השיקום תצטרך האנושות להשיב בכנות ובאומץ על השאלה: על מה אנחנו מוכנים לוותר?
